המשמעות העמוקה של בדיחה על דוד לוי

מקובל לחשוב ששפה היא כלי תקשורת, אך שפה מתפקדת באופן פרדוקסאלי גם ככלי ליצירת אי-תקשורת, כאמצעי לשמירת מרחק בין הקבוצות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מלחמה ושלום, ללמוד מיום כיפור / אפרים סנה

מזל ש"השתכנזנו"  / ירון מוהבן

מאז קום המדינה ההגמוניה האשכנזית מתוחזקת באמצעים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים שדובר עליהם רבות בזמן האחרון, אך גם באמצעות השפה. זו כוללת מושגים וביטויים לשוניים, כינויי גנאי, דימויים ובדיחות סטריאוטיפיות (הבדיחות על הכורדים, על הפרסים, על דוד לוי) השומרים יחדיו על המבנה המעמדי הקיים. באמצעות שדה סמנטי זה, הקבוצה ההגמונית מצליחה לשמור מרחק סוציולוגי בינה ובין שאר הקבוצות, לתחזק תחושות השפלה, בוז ועוינות כלפי קבוצות המאיימות על בכורתה ולקיים שליטה על יתר הקבוצות.

ההיסטוריוסופיה המעוותת של הסיפור הציוני מדגימה זאת. הציונות מתחילה את הספירה באופן שרירותי במפעלה שלה. היהודים שישבו כאן מדורי דורות, מתויגים על ידה באופן מביש ומעליב תחת השם "היישוב הישן". אני באופן אישי ראיתי אנשים יְשֵׁנִים אך מעולם לא פגשתי אנשים יְשָׁנִים. בצבא למשל, אלה שקדמו לי ביחידה נקראו בפינו ותיקים. משום מה, ההיסטוריוסופיה הציונית לא מוכנה לתייג את תושבי הארץ שקדמו באופן עובדתי ל"עלייה הראשונה" בתואר ותיקים, שמא חלילה תצטרך להודות במופרכות התואר "עלייה ראשונה" שנטלה לעצמה או שמא גזלה מהיהודים הספרדים המוגרבים והמזרחים שהקדימו את תרומתה הכבירה לשיבת ציון השנייה.

באמצעות ביטוי מבזה זה, מִפעליהָ של היהדות המוגרבית והספרדית מודחקים מחוץ לסיפור ומחוץ להיסטוריה. בדרך זו הקבוצה ההגמונית מתחזקת בפועל את חלוקת העולם ל"הם ואנחנו": הם היישוב הישן, אנחנו היישוב החדש. חלוקת עולם זו השתקפה למשל גם בדברי דודו טופז בתקרית הצ'חצ'חים ובדברי מוטה גור: "אנו נדפוק אתכם, כפי שדפקנו את הערבים".

המצאות יעילות של שיח דכאני

במקום לשלב את מפעל ההתיישבות הזה באתוס הלאומי ולראות בישיבתם על גבולות הארץ הרחק ממנעמי המרכז, לעתים תכופות ללא עבודה וביטחון כלכלי, בתנאים של מחסור - חוליה משמעותית בבניין הארץ, ובמקום לראות במפעל ההתיישבות העירונית בנגב ובגליל אקט של הגשמה חלוצית, הקרבה עצמית, תרומה לכלל ומעשה בעל חשיבות אסטרטגית ממעלה ראשונה לביטחונה וכלכלתה של מדינת ישראל, קוראים ליישובים אלה "עיירות פיתוח". העובדה המדהימה המתלווה לביטוי פוגעני זה, היא עצם הִשְׁתַּגְּרוּתוֹ בשפה העברית והיקף השימוש בו בשיח הישראלי בפי ספרדים, מזרחים ואשכנזים כאחד.

גם הביטוי "שד עדתי" הוא אחת ההמצאות היעילות ביותר בשיח הדכאני הזה. זו המצאה לשונית מניפולטיבית שנועדה לחנוק כל אפשרות לשינוי יחסי הכוחות החברתיים ולתחזק לאורך זמן את יחסי הכוח הקיימים, בלא כל יכולת לשנות את הסטטוס קוו.

באמצעות ביטוי זה, בני עדות המזרח מקושרים באופן סמנטי לשדים. ביטוי מפלצתי זה, תחת שבע אותיותיו, מכנס ארכיטיפים, מטענים אסוציאטיביים, חרדות, דימויים ודעות קדומות אי רציונאליים מפחידים. כל בקשה לשוויון נענית בהטלת רגשות אשמה מניפולטיבית על הדובר, שמא יוציא את השד ויישא באחריות לפגיעה בכושר קיומה של מדינת ישראל.

התגובות ההיסטריות של אשכנזים רבים נגד הסדרה של אמנון לוי, מקורן בתחושת האשמה המתלווה לעיסוק בנושא. אשכנזים החלו ככל הנראה להאמין במסר הסמוי המשוקע בביטוי, וחוששים כי דיון ציבורי בנושא עלול לפגוע בהם או במעמדם הכלכלי והתרבותי, אולי גם לסכן את המפעל הציוני.

אמנון לוי יכול היה לעסוק בסדרתו באותן סוגיות בדיוק, לטעון את אותן טענות מבלי לדחוק את האשכנזים למגננה. כל זמן שגבולות הוויכוח בציבור הישראלי יסתמנו על פי נאמנות שבטית, "העסק יישאר תקוע".

הדרך למוסס את גבולות הנאמנות מחייבת את כולנו ובעיקר את אלה העוסקים בתקשורת, לשנות את השדה הסמנטי שבאמצעותו יוצרים ומתחזקים דימויים הדדיים, ומשמרים מנגנוני כוח דרך שימוש או הימנעות משימוש בכינויי גנאי. זאת כדי לאפשר אופציה לכינון מרחב לשוני ציבורי שוויוני יותר, נקי ככל האפשר מסטיגמות וארכיטיפים הדדיים.

ד"ר דן אלבו, היסטוריון, חוקר תרבות 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il