עוד מחפש את אלוהים של גוש קטיף
הוא הציל אותנו בנס מפיגועים והיו מי שחשבו שיגן עלינו מאיום העקירה. אבל מה קורה כשהאדמה נחרבת? האם היה מציאות או תפילה?
שמונה שנים חלפו מאותו יום כיפור ראשון באתר הקראווילות בניצן. הייתי אז נער מתבגר בן 17, בשיאה של תקופה שנקטעה באיבה עם חרב העקירה. צעדתי לבית הכנסת הארעי, לתפילת כל נדרי של יום הכיפורים הראשון לא בגוש קטיף. הדרך הלא-סלולה לבית הכנסת הזכירה לי את זו שבמחסום כיסופים חודשיים לפני כן, כשהלכנו ערב אחר ערב להפגין נגד סגירת הכניסה לגוש בפני הבאים מבחוץ.
פניהם האבלים של המתפללים לא הותירו צל של ספק שהפצע עוד דימם. אינני יודע מה עבר בראשם הטרוד של המתפללים באותה תפילה של צום, אינני יודע אם צמו על עניינו של יום או על ביתם שחרב. התפילה הייתה חרישית, השירה - שירת אבל וחורבן. כמו אמי ואחיותיי, חבריי והוריהם, כך נראו גם המתפללים האבלים, כל אחד טרוד ומכונס בתוך עצמו, במחשבות היכן יבנה את ביתו ומה יהיה על עתיד משפחתו. אך אני חשבתי על דבר אחד, על אלוהים של גוש קטיף.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
על חטא שחטאנו לילדי הזרים / רותם אילן
הפתרון המקצועי לחינוך איכותי / גיורא שלגי
באותה תפילה התחלתי להבין שנפל דבר, דבר עמוק ומשמעותי אף יותר מכאב נפשי של עקירה. המבוגרים עסקו במלחמת הישרדות חומרית, ניסו להרים ראש מעל לפני המים, לגבור על הבירוקרטיה האכזרית שהתגלתה בשיא כיעורה. אנחנו, צעירי הגוש, נותרנו "פנויים" מהם לעכל את מה שקרה, להרהר ולחשוב במה כשלנו או במה כשלו ההורים, המחנכים והרבנים. בזאת הרהרתי בשעת התפילה.
האלוהים שהכרתי עד גיל 17 שינה את פניו. הוא כבר לא היה אותו אלוהים שעליו גדלתי בבית הספר ובישיבה התיכונית בגוש קטיף, הוא כבר לא היה אותו אלוהים שעליו דיבר רב היישוב מדי שבת בבית הכנסת בנווה דקלים.
את אלוהים של גוש קטיף עבדנו דרך האדמה, האדמה "המקודשת" שלו, נחלתו, כך לפחות אמרו דובריו, המנהיגים הרוחניים של גוש קטיף. אותו אלוהים גם התקדש באומה, לכן עם ישראל קיבל משמעות דתית של ממש עבורנו. "עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל" הפכו לממשיים עד שיכולנו לגעת בהם ממש. אלוהים של גוש קטיף הוא גם זה שהציל אותנו "בנסי נסים" מפיגועי טרור בצירי התנועה המקוללים בדרך הביתה. אנו מקיימים את מצוותו ומיישבים את ארצו והוא עומד ושומר עלינו. מתוך אותו היגיון, כך טענו דובריו, הוא גם יגן עלינו מאיום העקירה. לא סתם נאמר "היה לא תהיה", וכי אותו אלוהים, אחרי עשרות שנים של יחסי עבודה צמודים, לא יוכל לבטל באבחת פיו את חרב ההתנתקות.
ומה קורה כשהאדמה נחרבת? מה קורה כשהאומה כבר לא כזו מקודשת כמו שחשבנו? מה קורה כש"המדינה כבר לא אותה המדינה" כמאמר השיר? מה קורה כשההתנתקות כן מתרחשת, בניגוד למה שהובטח? מה קורה כש"הנסים" מתחלפים בצרות ובקשיים בלתי רגילים דווקא לשליחיו הנאמנים?
על המשבר הזה אף אחד לא דיבר עד כה. הרבה מאמרי דעות, כתבות ואפילו מחקרים אקדמיים נכתבו על מפוני גוש קטיף. רבות דובר על אחוזי האבטלה הגבוהים, על החקלאים שאיבדו את מפעל חייהם ועל בתי הקבע שעדיין לא נבנו עד היום. אך האם קרה עוד משהו חוץ מכל זה? האם משבר זה איננו יכול להוות אות אזהרה גדול בהרבה לציונות הדתית כולה?
כן, זה היה משבר אידיאולוגי, משבר רוחני אם תרצו, משבר שעיצב ועודנו מעצב את דמותי ומי שאני גם כיום. משבר שאף אחד לא הכין אותי ואת חבריי אליו. משבר שגרם לי לחשוב ולבחון לא מעט דברים מחדש, יחסי אלוהים ואדם, אולי אדם ואלוהים, וגם למדתי לא מעט על פוליטיקה, דת ורבנים השזורים אלו באלו.
רבים מחבריי, מהם עשרות אם לא מאות, צעירים בני גילי, בהם גם כאלה שהגיעו מהמשפחות המייסדות, האידיאולוגיות והדתיות ביותר בגוש קטיף, הסירו את הכיפה מעל ראשם. חלק התייאשו, איבדו תקווה, חלקם בדת, חלקם במדינה. רבים מהם מחפשים עד היום עוד דרך חדשה. לא רבים מדברים על כך גם כיום, לא רבים הבינו ומעכלים זאת עד הסוף, אלוהים של גוש קטיף היה מציאות. מציאות שהשתנתה שמונה שנים לאחר אותה תפילה.
ביום הכיפורים הזה, אני עדיין מחפש את אותו אלוהים.
מתניה אליקים, 25, סטודנט לתקשורת בספיר. מפונה גוש קטיף.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
