"האירוויזיוניסטים": אבניבי אובוהבת

אנשים קופצים ממטוסים במעופם ופותחים מצנח רק ברגע האחרון, ואף אחד לא קורא להם משוגעים. אנשים משקיעים הון תועפות ברכישת חרבות ושריונים ושלטי אבירים ומשחקים בשחזור קרבות, ואיש לא תוהה מה יוצא להם מזה. ורק חובבי האירוויזיון לדורותיהם, כך נדמה, צריכים או להתריס או להסביר, לבל ייתפסו כתמהונים מוחלטים רק בשל העיסוק הזה, שאינו מזיק ואינו מזניק מטוסים לשמיים כך סתם, ואפילו אינו מחייב תלבושת אחידה ומגוחכת.  

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"שטיסל": להתאהב בחדרי חרדים

"הקרוון": מסע ארוך ומיותר

"שידוך משמיים": מרחק נגיעה מרגש

"האירוויזיוניסטים". מלטף ואוהב את שלישיית המכורים

"האירוויזיוניסטים", סרטו החביב של אסף לביא הראל שהיה פרויקט הגמר שלו במכללת בית ברל ושודר אתמול (א') בערוץ 8, עוקב אחרי שלושה מכורים מנקודת מבטו של הרביעי, הלא הוא אסף עצמו, המנסה להתקבל לקהילת חובבי האירוויזיון בישראל.

חשבתי שיש לי סיכוי לא רע להתקבל לקהילה בעצמי, אף שאינני אוחצ'ה, כיוון שאני צופה באדיקות במשדרים כבר כמה עשורים, אבל כבר בהתחלה התברר שתנאי הקבלה נוקשים מיכולותיי. כדי להיחשב אירוויזיוניסט צריך להתכנס בחבורה ולצפות בכל אחד מ-44 הקדמים המדינתיים שלפני התחרות השנתית הגדולה, כולל הקדם האלבני. עוד צריך להיות מסוגל לשיר מתוך שינה כל אחד מן השירים שאי פעם עלו על הבמה הכלל-אירופית, ולגלות בקיאות גם בלבושם של המבצעים, דירוגם הסופי ונפתולי הקריירה שלהם מאז ועד עתה. צריך להחזיק בבית קלטות של כל המשדרים, צריך לנסוע על חשבונך למקומות מוזרים בעולם שבהם מתקיימות התחרויות, ולהכין אלבום שמסכם את המסע. ולרוב, אויה, גם צריך להיות הומו.

זה לפחות התירוץ של ליאון, עובד פיצוציה, מכור, שעל זרועו – במקום שבו קעקעו מספרים ליהודים במחנות – יש קעקוע של הלוגו הרשמי של התחרות. "30 אלף הומואים ברדיוס של קילומטר וחצי וכולם בחופש?", הוא שואל רטורית ומחייך למצלמה בתארו את אתר התחרות ואת ההתרגשות בימים שלפני. פעם החוויה הזאת היתה של כולם, לאט לאט הפכה להיות מזוהה עם הומואים, אם כי לא נחלתם הבלעדית. מדוע? אין הסבר בסרט, וחבל.  

הקעקוע של ליאון. החוויה הפכה למזוהה עם הומואים

אבל מה לזה ולריטה, לא נדע: בימים כתיקונם היא מורה לאזרחות בתיכון ומרביצה בחניכיה את עקרונות הדמוקרטיה בפוליס ביוון העתיקה ומקפידה להסביר שפוליס זה לא משטרה. כשהיא חוזרת הביתה נגלה מקדש: כל הקלטות. אלבומים מצהיבים של גזרי עיתונות, כולל להיטון מאפריל 79' עם הכתבה על זכייתה של גלי עטרי ב"הללויה". לווין לקליטת הקדמים מאלבניה, סרביה ולטביה. יש גם המון חתולים, אבל אלה מגיעים מסיפור אחר. או שלא.

ריטה. בבית נגלה מקדש

ודניאל, מה הסיפור שלו? האם האירוויזיון הוא הנשק האולטימטיבי במאבק נגד הבדידות, או בשיפור היחסים עם אמא, או שהוא סתם תירוץ, אחד מני רבים, לשקוע קצת בעולם טוב יותר וזוהר יותר מכפי שחייו של פקיד קבלה במלון יכולים להציע? לכו תדעו: הסרט עוקב אחרי שלושתם באהבה, מלטף ומחבק אותם ומציג אותם ברגעי ההנאה הגדולים והלא מובנים שלהם, אבל לא מציע כל הסבר לתחביב, שריטה או אובססיה, או שמא כל שלושתם גם יחד. חבל? בעצם, לא בדיוק. דווקא היעדר ההסבר והקריינות המצטנעת על גבול הנעבכיות של הבמאי יוצרים חווית צפייה מעניינת: על כורחכם תמצאו את עצמכם מחבבים את שלישיית המכורים במקום לבוז להם בהתנשאות. בסוף, בלי שתרגישו, עוד תחייכו ותזמזמו אבניבי. אבניבי אובוהבת את הסרט הזה.