רואה החשבון מול המוסד לביטוח לאומי: מי ניצח?
רו"ח ביקש לחייב את המוסד לביטוח לאומי להעביר לידיו רשימת מעסיקים שקיבלו חיובים גבוהים במשך ארבע שנים. המוסד התנגד מטעמי סודיות ועלויות וטען שהאיש פועל מאינטרס כלכלי. מי ניצח בבית המשפט?
אדם שעוסק בעריכת דין ומוסמך גם כרואה חשבון, פנה למוסד לביטוח לאומי בסוף שנת 2012. הוא ביקש לקבל רשימת מבוטחים - אנשים פרטיים ועסקים - שקיבלו חיובים גבוהים בארבע השנים האחרונות ולא הגישו ערר, או שהגישו את הערר באיחור ושילמו את החיוב. המוסד לביטוח לאומי דחה את בקשתו.
בעקבות זאת, הגיש עתירה בעניין לביהמ"ש המחוזי בירושלים. בפתח העתירה ציין שהוא מצמצם את בקשת המידע רק לעסקים שהם תאגידים. לטענתו, חוק הגנת הפרטיות אינו חל על תאגידים - ולכן המוסד חייב למסור לו את המידע, שלדבריו יסייע בהשגת שקיפות וביקורת על פעולות המוסד לביטוח לאומי.
הוא הוסיף כי במספר מקרים המטופלים על-ידו, עלתה סברה שהחיובים שהוציא המוסד אינם תקינים והוצאו מבלי שנערך לנישום שימוע, מבלי שניתנה לו זכות טיעון וללא הנמקה. לדבריו, מאחר שהוא סבור שישנם מעסיקים נוספים שחויבו בתשלומים שאינם חוקיים, ברצונו לברר עניין זה.
השימוש במידע עצמו יהיה למספר מטרות: למחקר או דיון מול ביטוח לאומי; לטיפול מול מבקר המדינה; להעמדת הסוגיה לפני לשכת עורכי הדין ולשכת רואי החשבון; ואף להגשת תביעות השבה.
המוסד לביטוח לאומי טען בתגובה כי בבקשת המידע המקורית, העותר ביקש את פרטיהם המזהים של מעסיקים, לרבות מעסיקים "פרטיים". לכן הבקשה נדחתה. עוד נטען כי האיש מונע מאינטרס אישי צר ולא מאינטרס ציבורי, ושמטרתו היא קבלת מאגר לקוחות פוטנציאליים כדי לשכנעם להעביר את הטיפול בעניינם לידיו, ולשכנע אותם לא לשלם דמי ביטוח - ואולי אף לתבוע החזר של דמי ביטוח ראויים וצודקים ששולמו.
לטענת המוסד, הפקת המידע המבוקש מוערכת בעלות מינימאלית של כ-73 אלף שקל, כאשר עלות זו אינה כוללת את הטיפול בהתנגדויות ובעתירות של מעסיקים, אותן לא ניתן לצפות. בנוסף, מסירת המידע תהווה פגיעה בלתי סבירה בפרטיות המעסיקים, שהמוסד מחויב לה.
במהלך הדיון צמצם העותר את בקשתו ל-425 עררים שנדחו. הוא הדגיש שאינו מבקש את המידע שבתוך התיק, והסכים שאם מעסיק מסוים יתנגד למסירתו - המידע לא יימסר לו. העותר טען בהמשך שצמצום המידע המבוקש משמיט את טענת המשאבים של המוסד.
"שוכנעתי שקיימת תכלית ציבורית"
השופט יגאל מרזל קיבל את העתירה - במתכונתה המצומצמת. הוא קבע כי הטענה לזכות לפרטיות אכן לא עומדת כשמדובר בתאגידים.
גם את הטענה שהסיבה לבקשה היא אינטרס כספי, השופט דחה. לדבריו, "הגם שקיים אינטרס מסחרי-כלכלי לעותר בקבלת המידע, שוכנעתי שקיימת תכלית ציבורית ביסוד הבקשה".
בתגובה לטענת המוסד לביטוח לאומי, לפיה מסירת המידע כרוכה בהקצאת משאבים בלתי סבירה, השופט חישב את כל הפרמטרים שפורטו בתצהירים, ונימק כי למעט עלות משלוח המכתבים למעסיקים (שתוטל על מבקש המידע), לא נדרשת כל פעולה או עלות נוספת.
לסיכום נקבע שהעותר ישלם מראש את עלויות הדיוור בדואר רשום. בכפוף לכך, המוסד לביטוח לאומי יטפל במשלוח הפנייה ל-425 המעסיקים שהעררים שהגישו נדחו, וימסור לעותר רשימה ובה שמות ומספר זיהוי של המעסיקים שלא יתנגדו. לא נפסקו הוצאות.
- לעיון בפסק הדין
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
