עשו את זה: ישראלים שסיימו את שביל ישראל

סבא, נכדה ושמחה גם יענקל'ה סער, שידוע בקרב חובבי שביל ישראל כמחבר "המדריך האדום" - מדריך טיולים מקיף לפוסעים בשביל, הוא סנדלר שממש לא הולך יחף. לא רק שסיים את כל השביל ברצף כבר פעמיים בעבר, הוא מקפיד לשוב ולטייל במקטעים שונים במסלול הארוך, ככל שמזדמן לו.

בשנתיים האחרונות יש לו בת לוויה חדשה, שמצטרפת אליו ואל הכלבה שמחה דרך קבע: ליבי, נכדתו. ליבי היא בת ארבע כיום, אבל מטיילת עם סבה בשביל, וגם במסלולים אחרים, מאז גיל שנתיים. בהתחלה ליבי עשתה את כל או מרבית המסעות עם סבא בעגלה מסוג jogging stroller, שמיועדת למי שמשלבים בין ג'וגינג לטיול עם פעוטות, ושיענקל'ה הסב את גלגליה לצמיגי שטח.

עוד על שביל ישראל בערוץ התיירות:

• יום האם והבן: אתה ואני בשביל ישראל
• הוועד למען הטייל: עיוורים וצנחנים בשביל ישראל
• מטיילים לזכרו: בשביל ישראל בעקבות אורי דביר
  

בשנה האחרונה הטיולים המשותפים עלו מדרגה: ליבי התגלתה כמיטיבת לכת, שמסוגלת לעשות טרק של שעתיים ואפילו של שלוש שעות ברצף.

יענקל'ה, זו בטח הייתה יוזמה שלך לצרף את ליבי לטיולים. מה לה יש להגיד בעניין?

"ליבי היא הנכדה הבכורה שלי, ואכן היה לי ברור מאז שהיא נולדה שברגע שהיא תגדל קצת,

אני אעשה את השביל איתה. זה נכון שאני בוחר את המסלולים לפי מזג האוויר והפריחה, אבל ברור לגמרי שהיא מאוד נהנית. היה, למשל, טיול שסיימנו במערת בני ברית. כשהגיעו לאסוף אותנו היא אמרה: 'שלום שבילי שלי'‬ ופעם שאלתי אותה: 'של מי השביל הזה‭'?‬ והיא אמרה: 'של ליבי, של סבא ושל ‭."'שמחה‬

אתם מדברים גם על תכנים שקשורים לשביל?

"ודאי. למשל, כשהלכנו בדרך בורמה סיפרתי לה על הדרך הזאת ועל השיירות שהביאו אוכל מתל־אביב לירושלים. כשסיימנו את המסלול בלטרון, שאלתי אותה: 'איפה הלכנו היום‭'?‬ היא ענתה: 'דרך בורמה. כאן נסעו מכוניות שהביאו אוכל לירו־ ‭.'שלים‬ כששאלתי אותה: 'מאיפה הם הביאו את האוכל‭'?‬ התשובה הייתה: 'מכפר־סירקין' - פשוט שם היא גרה, והרי אוכל מבחינתה מגיע מהבית‭."‬

מה צופן העתיד למסעות שלכם?

"עד עכשיו טיולי השביל שלנו היו בעיקר במרכז - מנתיב הל"ה ועד חוף בית־ינאי, כי צריך לחזור הביתה בערב. אבל ממש לאחרונה עשיתי עם ליבי טיול מסלולי מים בצפון במשך יומיים, וזה עבד מצוין. אז אני מניח שבהמשך נעבור את ה־10־15 ק"מ, ואפילו נישן בלילה באוהל בשביל החוויה. ויש גם את שיר, אחותה הקטנה של ליבי, שהיא בת שנה וחצי, שבטח תצטרף אלינו בקרוב, אבל בינתיים רק בעגלה". ‬

"ליבי התגלתה כמיטיבת לכת". סער, נכדתו והכלבה שמחה(צילום: דנה קופל)

שולחן לשבעה  

מסתבר שהמסורת הישראלית הידועה של יציאה לטרקים עם זרים גמורים קורית גם מתחת לאף: בשביל ישראל. קחו, למשל, את מתן מור, מיכל הרפז, דניאל ביליק, אלון דביר, הדס פלד, יובל שפרון ומרטין סער: שבעה חבר'ה שזה עתה השתחררו מהצבא, מצאו האחד את רעותו באינטרנט, החליטו על סמך פגישה אחת שיש ביניהם קליק ויצאו לעשות את שביל ישראל ביחד, מההתחלה ועד הסוף.

זה קרה להם בין אפריל ליוני האחרונים, והיום, מספר חודשים אחרי, הם מדווחים על הרבה זיכרונות טובים ועל כימיה וחברות שעובדת מצוין גם אחרי הטיול הגדול.

זה לא קשה לבלות ימים כלילות עם שישה חבר'ה זרים?

מתן: "מסתבר שלא. החיבור בינינו היה מדהים, ועובדה שמראש, לפני שיצאנו, כל אחד מאיתנו פסל אנשים מסוימים כשותפים לטיול. נוצר הווי משותף מאוד מהר, ודווקא בסיום של ימים קשים במיוחד, כשכולנו היינו במצב כפית, הייתה אווירה כיפית בטירוף. לדעתי, יש סיכוי יותר גדול שדווקא אנשים שמכירים מקודם ייקלעו למשברים בטיול כזה,

כי פתאום הם מגלים אחד את השני באופן אחר. אנחנו הכרנו אחד את השני בשביל עצמו, ולכן לא היו לנו הפתעות לא נעימות‭."‬

אבל בטח היו גם ויכוחים ומחלוקות. מיכל: "המחלוקות הכי גדולות שאני זוכרת היו סביב איזה אוכל לקנות ואם לחתוך לקיצור דרך בשביל או ללכת בדיוק לפי המפה, אבל זה אף פעם לא הגיע לפיצוץ ותמיד הסתדרנו בסוף. נגיד התפצלנו ונפגשנו בסוף המסלול.

זה נכון שהיינו צריכים קצת זמן להתרגל לאנשים שאנחנו לא מכירים וגם היו רגעים שכל אחד היה צריך את הפינה שלו, אבל די מהר למדנו לגלות סובלנות ואמפתיה לקשיים ולצרכים של האחרים. היתרון בסיטואציה שלנו היה שאפשר להפיג מתחים בהליכה. שמים אוזניות, הולכים לבד כמה שעות, ואז בערב, בארוחה המשותפת, זה כבר מאחורינו‭."‬

הייתה חלוקת תפקידים ביניכם?

מיכל: "כן. פשוט כל אחד היה אחראי למה שקרוב לליבו. נגיד מישהי שאוהבת לנווט הייתה אחראית על הניווט, והייתה מישהי אחרת שבישלה, כי היא אוהבת את זה. אני הייתי בעיקר בשטיפת כלים ובמוזיקה - הבאתי איתי רמקולים שעשו אווירה ממש טובה‭."‬

היה איזשהו פיצול בין הבנים לבנות?

מיכל: "לא. כולנו הגענו עם ניסיון בטיולים, ואנחנ שלוש בנות, שהן פחות 'ליידיז' - גם אני וגם דניאל היינו מדריכות חי"ר. אנחנו לא כאלה שפוחדות מחול, וגם כשהיינו במדבר, בקטע הקשה של הר כרבולת והמכתש הקטן ואי־אפשר היה להתקלח שבוע, עמדנו בזה יפה‭."‬

אפשר לשאול אם נוצרו גם קשרים רומנטיים בקבוצה?

מתן: "לא. לא יודע להסביר למה. תשאלי את מיכל‭."‬

מיכל: "פשוט לכל הבנות בקבוצה כבר היה חבר, ונראה לי שהבנים הבינו את זה כבר מההתחלה‭."‬

מתן: "אבל כן נוצרה חברות. אנחנו עדיין שומרים על קשר, ולי היה ברור שעם חלק מהאנשים אני בטוח אשמור על קשר קרוב. וצדקתי‭." ‬

עדיין שומרים על קשר. דניאל, אלון, מתן, הדס ומיכל(צילום: צביקה טישלר)

ועכשיו הסרט  

"הכל התחיל מזה שלפני שנה קרה לי משהו: נהייתי בן ‭.50‬ אמרתי לעצמי: אנשים פה נס ליחם כמו זבובים, צריך להתחיל למהר עם העניין הזה של השביל. בכל זאת זה הפרויקט של המדינה, ואני חובב הליכות ורץ מרתון בעברי. כיוון שאני צלם וידיאו ועורך סרטים במקצועי, היה לי ברור שאני יוצא עם מצלמה וחוזר עם סרט על המסע בשביל ישראל‭."‬

כך מסביר רון ברק מקיבוץ שריד איך יצא שהוא חזר מהטיול הגדול שלו בשביל ישראל, שנמשך שלושה חודשים (מינואר עד אפריל‭,(‬ עם הפסקות, ובמהלכו סיים את המסלול המלא - מאילת עד דן, עם 40 שעות של חומר גלם מוסרט בווידיאו.

40 השעות הפכו לסרט ערוך בן שמונה שעות, שאותו רון מתעתד להפוך לסרט מצומצם יותר בן כשעה. איך שלא יהיה, מלבד הנוף הפיזי הסרט הזה יכלול הרבה נוף אנושי שמורכב מאנשים מעניינים שפגש באמצע הדרך.

זה לא היה קשה לוגיסטית להיסחב עם מצלמת וידיאו?

"זה באמת לא פשוט. המצלמה שוקלת ארבעה קילו ויש גם מטען, בטריות ופנס, והרי יש שביליסטים שגם בלי מצלמה מגיעים ל־12־15 קילו ציוד שהם סוחבים איתם. למזלי, אני מנוסה בטיולים וידעתי איזה ציוד חיוני ואיזה לא, וגם נעזרתי באנשים אחרים. דאגתי שייקחו לי ציוד בבוקר ויחזירו לי בערב או שיביאו אותו למקום חניה כלשהו, אבל המצלמה תמיד הייתה עליי, כולל בעליות ובירידות‭."‬

בחלקים מהטיול הצטרפו אליך חברים וקרובים וחלק ממנו עשית לבד. צילמת גם את עצמך?

"כן, יש קטעים בסרט שאני מדבר אל המצלמה ומסביר מה עובר עליי. למשל, היה איזה לילה שישנתי לבד בכרמל, ליד מצפה עופר. כל הלילה היו לי חששות שמשהו יקרה. היה רגע שהרגשתי משהו זז לידי. קמתי בקפיצה מבוהל וראיתי שזה קיפוד. כשהתעוררתי ועדיין הייתי בשק שינה, שמתי מולי מצלמה , סיפרתי מה שהיה וצחקתי על עצמי‭."‬

אילו עוד פנינים קלטה המצלמה שלך?

"ביום הלפני אחרון של הטיול, למשל, באזור נחל צבעון, פגשתי עוד מטייל שעמד לסיים את השביל וסיפר שבחלק הדרומי של הטיול למות סחבו לו את הציוד במשך שלושה ימים. את הלמות סיפק לו חבר שיש לו חוות אלפקות במצפה־רמון. מסתבר שלמות יכולות לסחוב עד 30 קילו ציוד, והן די ממושמעות. הוא גם הסביר לי שזה לא יכול לעבוד לאורך כל השביל, כי למות לא מטפסות, למשל.

"היו עוד הרבה רגעים מעניינים ומרגשים: מדייג מבוגר שפגשתי ביפו וסיפר לי איך הנכדים שלו מעירים אותו בשלוש לפנות בוקר כדי ללכת לדוג ואיך הים מרפא לו את כאבי הגב, ועד בני זוג שפגשתי באזור הירקון, שסיפרו לי איך הם עושים כל שנה שבוע רומנטי בשביל, וזה מזכיר להם מה גרם להם להתאהב זה בזו‭." ‬

"המצלמה תמיד הייתה עליי, כולל בעליות ובירידות‭."‬ רון ברק (צילום: זהר שחר)

עזרת נשים  

היה לפחות יום אחד בשנה החולפת שבו שביל ישראל אירח חבורה שהושתתה על טהרת הנשים, ולא במקרה.

הקבוצה, שכללה כ־30 חברות, יצאה להתנסות בשביל באזור הכרמל, כחלק מיוזמה של רוני סזיר, שעוסקת בפסיכו־דרמה ובהעצמה נשית, וגם מארגנת זה מספר שנים "טיולי נשים" בארץ ובעולם.

סזיר מסבירה: "מגיעות לטיולים האלה נשים שרובן לא מכירות אחת את השנייה, בנות 50־60 ולפעמים פחות, אבל בטיול הן מיד נקשרות אחת לשנייה ומאוד נהנות מהחברה הנשית. נשים בגיל הזה מורידות מהר מאוד את המסכות, ויש הרבה דיבורים וצ־ חוקים. מחקרים מראים שאפילו אם יש גבר אחד בחבורה, נשים כבר מתנהגות אחרת, פחות פתוח‭."‬

סזיר מסבירה שדווקא שביל ישראל היה חידוש מבחינתה: "אני כל הזמן מחפשת רעיונות חדשים, ושביל ישראל מדליק אותי כבר הרבה זמן. יש בטיול הזה משהו מאוד טבעי, בראשיתי, מן התחברות לטבע. חשבתי שאנחנו כל הזמן מטיילות בחו"ל, אבל בעצם מתחת לאף שלנו יש המון דברים מעניינים‭."‬

"שביל ישראל מדליק אותי כבר הרבה זמן". רוני סזיר (צילום: שאול גולן)

דליה חרותי ‭,(66)‬ מעצבת בקרמיקה ממושב גן־שורק (נשואה, אם לשניים וסבתא לחמישה‭,(‬ שהייתה אחת המשתתפות בטיול המדובר, מסכימה עם סזיר לגבי האיכות המיוחדת של טיול "נשי‭:"‬ "זה הכי כיף שיכול להיות, כי נשים יותר חופשיות. דיברנו על הדברים הכי אישיים. קשה להסביר את זה, אבל נוצרת איזו משיכה, קליק.

"חוץ מזה, היום אני מאוד צריכה את החופש שלי ורוצה לטייל כמה שיותר, לראות נופים, דברים חדשים. בעלי מעדיף את הבית, אז הוא נשאר ואני יוצאת. והנה, לא יכולתי להפסיק להסתכל על הים מהכרמל. הנופים משם מדהימים‭."‬

כשאין גברים בסביבה יש גם יותר לגיטימציה להפגין קושי, או שדווקא אין טעם לעשות את זה?

דליה: "אני לא זוכרת תלונות מיוחדות מצד המשתתפות. היו בהחלט רגעים של קושי כשעולים בין סלעים והרים, אי־אפשר להתעלם מזה, אבל תמיד הייתה עזרה הדדית‭."‬

רוני: "זה היה טיול של כשמונה שעות, ולא ממש טיול אתגרי, אם כי היו חלקים שהיה קצת קשה. אבל התמיכה הייתה מופלאה. והיו גם צ'ופרים, שנשים תמיד דואגות להם. אני רואה את זה גם בטיולים להודו - כל אחת באה מצוידת עם ארוחות טעימות, והאוכל עבר הלוך ושוב לאורך האוטובוס".

"מאוד צריכה את החופש שלי ורוצה לטייל כמה שיותר". דליה חרותי (צילום: דנה קופל)

‬מצאה את עצמה  

בין כרמית ראובן ושביל ישראל יש חברות אמיצה כבר שלוש שנים, מאז שאביה דני קיבל ספר על השביל והחליט שהוא רוצה לטייל בו מתחילתו ועד סופו, אבל בניחותא, קצת בכל פעם, עם חברים ומשפחה.

התכנון הוא לסיים את השביל בשש שנים, והראובנים אפילו הדפיסו לעצמם חולצות מתאימות, שמקדימה כתוב עליהן "שביל ישראל בשש שנים‭,"‬ ומאחורה כתוב: "תאכלו אבק‭."‬ כרמית היא אחת המתלוות המתמידות לאביה, ובדרך כלל הכל בסדר ויותר מכך.

אבל בפסח האחרון היא חוותה לראשונה גם את נחת זרועו של השביל הזה, שעלול, כך מסתבר, להתגלות גם כמבוך לא פשוט, לפחות בחלקים מסוימים שלו. כן, היא הצליחה ללכת לאיבוד בשביל. נכון שהיום, אחרי שהכל נגמר בטוב זה מצחיק אותה, אבל אז, היא מודה: "היה שלב שהתחלתי להיכנס להיסטריה. זה ארך בסך הכל כשש שעות, אבל באמת הרגיש יותר כמו שש שנים‭."‬

התכנון לסיים את השביל בשש שנים. דני ראובן וכרמית(צילום: אלעד גרשגורן)

אז מה קרה בעצם?

"הגענו לקטע בין קיבוץ כנרת להר תבור, שבו אין נגישות לכלי רכב, ושרק אני, אחותי הקטנה ועוד שתי חברות שלה, בנות ‭,16‬ החלטנו לעשות אותו. יצא שאני, בת ה־‭,33‬ הייתי 'המבוגרת האחראית' כי אבא שלי לא היה איתנו. בגלל החג הצטרפו אלינו הרבה אנשים מהמשפחה וחברים למחנה אוהלים שהקמנו. הייתה הרבה לוגיסטיקה שכרוכה בזה, ואבא נשאר במחנה לתפעל הכל.

"זה קטע קצר יחסית, והיינו כל כך בטוחות ביכולתנו לצלוח אותו, שלא לקחנו איתנו מפה - סמכנו על כך שיהיו סימונים בשביל. מרוב ביטחון וכיף גם עצרנו להרבה זמן ‭,'חללית'ב‬ מין מבנה שהוא נקודת ציון באזור כדי לאכול ולשתות קפה שחור כמו שצריך. ידענו שנשאר לנו רק עוד קילומטר אחד.

"בפועל, התברברנו לגמרי. גילינו שבדיוק החל מהנקודה שבה היינו אין שום סימונים, ומצד שני, השמש הולכת ונעלמת. היינו בלי מפה ועם טלפון שהסוללה שלו תכף נגמרת. התקשרנו לאבא שלי, והוא יצא לחפש אותנו. בהתחלה הוא ראה ואדי ואנחנו ראינו ואדי והיינו בטוחים שתכף ניפגש, אבל הסתבר שהוא בכלל לא בכיוון שלנו ומדובר בוואדיות שונים‭."‬

מה עם סיוע מהמשטרה?

"לפני שהסוללה בטלפון נגמרה הספקנו עוד להתקשר לאחי שדיבר עם המשטרה, ואפילו חמש ניידות יצאו לחפש אותנו, אבל הם לא הצליחו להבין איפה אנחנו נמצאות, כי לא הייתה שום נקודת ציון שיכולנו לתאר‭."‬

אז מאין באה הישועה?

"אחרי שעות, בלי שום נפש חיה מסביבנו, בחושך מוחלט - למזלנו היה ירח מלא - עם טלפון כבוי שהיה

הפנס היחידי שלנו, החלטנו להתמקם בשום מקום, בין מטע זיתים לשדה שקדיות. זה היה השלב שבו התחלתי לבכות. לכאורה, זה לא אמור לסייע, אבל בדיעבד זה הועיל.

"זה כל כך הצחיק את אחותי והחברות שלה, שהן התחילו לחקות אותי ברעש גדול. ככה בעל השדה, שכביכול פלשנו אליו, שמע אותנו ובא לבדוק אם מדובר בגנבים. הוא הגיע עם ג'יפ ופרוז'קטור, ואז הסברנו לו שהלכנו לאיבוד. הוא היה נחמד, העלה אותנו לג'יפ, חיבר אותנו למשטרה שבאה לאסוף אותנו בשמחה גדולה‭."‬

אז מה הלקח?

"לא לוותר על מפה‭."‬

והטיולים בשביל?

"אה, זה ברור. ממשיכים לפי המתוכנן. השביל הוא כמו גלויה שאלוהים שלח לנו: 'ארץ זבת חלב ודבש - תהנו". ‬

הכתבה פורסמה ב"מסלול" של "ידיעות אחרונות"