ריאליטי צ'ק: האם מה שאנחנו זוכרים - באמת קרה?
למה אנחנו זוכרים אירועים מסוימים מהעבר בזמן שאחרים נעלמים כלא היו? מה הקשר בין הישרדות, אבולוציה וזיכרון והאם כל זיכרון שאנו מעלים מתעצב מחדש בכל פעם שאנו נזכרים בו? ד"ר ניר ברוש מסביר איך ניתן להתגבר בעזרת הזיכרון על אירועים טראומטיים בעבר וליצור עתיד טוב יותר
היום שבו ראש הממשלה המנוח יצחק רבין נרצח נחרת בזכרוני לנצח. אני זוכר שבאותו יום נסענו לאיזור עמק יזרעאל למסיבת סיום של קורס הקצינים, ואז, כמה רגעים אחרי שחנינו והגענו אל המתחם המלא בקולות של חבריי לקורס, הנהנים מההרפיה שהגיעה לאחר כמה חודשים מאומצים, הידיעה החלה לעבור בין האחד לשני כאש בשדה קוצים. 'רבין נרצח'. בתחילה עוד הייתה תקווה קלושה באוויר שזו טעות, אך מרגע לרגע התבררה התמונה האמיתית והמכאיבה.
את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון
או לאנדרואיד
מסיבה כלשהי, אירועים דרמטיים כרצח רבין, או היום שבו מחבלי אל-קאעידה תקפו והפילו את מגדלי התאומים בניו יורק, נחרתים בצורה עמוקה בזיכרוננו. את האופן שבו חוויתי את האירוע של רצח רבין כל אחד ואחת מאיתנו חווים במהלך חיינו, ברגעים מטלטלים מהסוג הזה שמותירים בנו חותם רגשי עמוק.
עוד כתבות על זיכרון
מחקר: פעילות גופנית מתונה משפרת את הזיכרון
מחקר: שוקו חם משפר הזיכרון בקשישים
מסייעת לשיפור הזיכרון: כל הסיבות לאכול דלעת
בסקירה מהירה של עשרת הרגעים החשובים ביותר בחייו של אדם, נגלה כי רוב רובם קשורים בקשר הדוק לרגש עז כלשהו, בין אם היה זה רגש שלילי או חיובי, נעים או בלתי נעים. רגעים אלו, מעבר להיותם רבי רושם ובעלי השפעה רבה על המשך חיינו, מתבררים באופן מפתיע במחקרים על הזיכרון האנושי כלא מדויקים במיוחד.
כך למשל, בסקר שנעשה למשל בשנת 2003 בקרב סטודנטים על תקיפת מגדלי התאומים, רובם דיווחו כי התמונה הראשונה שראו הייתה של המטוס שפגע במגדל הצפוני מבין השניים, בעוד שהצילומים הללו פורסמו במדיה רק למחרת היום. ובאופן מעניין - דווקא אי דיוקים מסוג זה של הזיכרון שלנו, פותחים עבורנו פתח מעניין ומלא בתקווה לריפוי זיכרונות טראומטיים קשים, כפי שנראה בהמשך.
רשתות זיכרון
מבחינת אחסון זיכרונות, המוח שלנו דומה למחשב. כמו שלמחשב יש תכולת זיכרון מסוימת, ולכן הפרטים הפחות חשובים הולכים לסל המחזור, ואילו הפרטים החשובים יותר נשמרים בזיכרון הקשיח- כך גם במוח שלנו דרוש מנגנון סלקציה כלשהו שימיין בין סוגים שונים של גירויים בהתאם למידת חשיבותם.
כמות הגירויים המגיעה אל המוח במהלך יממה אחת היא עצומה ובלתי פוסקת, בכל שבריר שנייה שטף אדיר של אינפורמציה מגיע אל המוח מהחושים, וכל אלו מצטלבים גם עם הרגשות. ולכן כדי למנוע עומס יתר על המערכת יש צורך בגורם ממיין שיחליט מה מהמידע חשוב, ומה פחות.
אך לפני שניכנס אל מעמקי התשובות שמדעני חקר המוח מספקים בתחום, כדאי להתבונן ראשית על מהם הזכרונות שלנו. בתיאור כולל ניתן לומר שזכרונותינו הינם מקבצים של תחושות אקראיות שונות שהתרחשו בו-זמנית בעולם החיצוני לנו, בשילוב עם העולם הפנימי שלנו ורגשותינו, ואשר נרשמו ברשתות תאים במוח.
כאשר זיכרון ילדות מבית הורינו למשל, עם התמונות שהיו תלויות על הקיר, מצטלב במוח עם ניחוח בישולי השבת - נוצרת במוחנו רשת, שמחברת בין תאי עצב שבהם אותות תחושתיים אלו 'נרשמים'.
זיכרונות המשלימים זה את זה
בשנים האחרונות, ככל שחוקרי המוח נכנסים אל תוך תחום זה, מתבררת תמונה מורכבת למדי של מספר סוגי זיכרון השונים זה מזה ומשלימים האחד את פעולת השני.
סיווג אחד הוא לזיכרונות גלויים וסמויים. אנו יכולים לעתים לשכוח את המספר הסודי של כרטיס האשראי, אך כשנעמוד מול הכספומט האצבעות שלנו יקלידו אותו ללא כל בעיה או היסוס, הודות לזיכרון הסמוי.
סיווג נוסף הוא לזיכרונות סמנטיים לעומת אפיזודיים. את שעת ומיקום הלידה שלנו אנחנו יכולים לדקלם מתוך שינה ברמת הפרטים היבשים והעובדות הסמנטיות, אך יקשה עלינו כמובן ממש לתאר את חוויית הלידה שלנו עצמה, כלומר את האפיזודה עצמה.
וישנו הסיווג לזמן הזיכרון - מיידי, קצר טווח וארוך טווח. סטודנטים באוניברסיטה נוהגים לומר שההבדל בין סטודנט מצטיין לנכשל הוא שהמצטיין שוכח את החומר לבחינה 10 דקות לאחר סיומה, והנכשל שוכח את אותו חומר 10 דקות לפני תחילתה. הלצה זו ממחישה באופן כללי מהו זיכרון קצר טווח שמיועד לזכירת פרטים שאנו מאחסנים למטרה מסוימת ומוגדרת לזמן מוגבל.
האירועים שמקבלים עדיפות בזיכרון
אז מה אם כן גורם לזיכרון מסוים להירשם במוחנו בעוד שזכרונות אחרים נמחקים? הגורם הממיין הראשון הוא מידת החזרתיות. אם הזיכרון הוא חד פעמי הסיכוי שלו לשרוד יהיה נמוך, ולעומתו לזיכרון שבנוי מחזרות חוזרות ונשנות של אותם רצפי גירויים ישנו סיכוי גבוה יותר להישמר לטווח הארוך במוח.
בהכללה ניתן לומר שככל שהגירוי חשוב לנו יותר, הסיכוי שלו לשרוד ולהישמר בזיכרון לטווח הארוך גבוה יותר. כאשר אנו חוזרים למשל על פעולה מסוימת, הרשת העצבית שמרכיבה אותה במוח תתחזק ותתעבה, ויותר קשרים ייווצרו בין תאי העצב המרכיבים אותה ברמת המוח- זו פעולה של חיזוק הזיכרון.
מעבר לחזרתיות למוח ישנו 'מדד רייטינג' ייחודי, שלפיו מסווגים הזכרונות בהתאם לחשיבותם עבור הישרדותו ושגשוגו של האורגניזם השלם. מדענים כיום מדברים על כך שהזיכרון מושפע עמוקות מחלקי המוח הראשוניים והקדומים יותר, אלו האחראים על רגשות ואינסטינקטים ראשוניים.
בראייה אבולוציונית, כל מה שמקנה לנו תועלת ומקדם את שגשוגנו או מגן עלינו, מקבל עדיפות בזיכרון. אם אבות אבותינו הקדמונים נתקלו בעדר ממוטות דוהר ומעלה אבק שסיכן את חייהם, או לחילופין מצאו שיח פטל בר עם פירות מתקתקים, היה כדאי להם לזכור זאת למטרת המשך הישרדותם.
זיכרון אנטומי
כאן חשוב להזכיר את הקשר המיוחד בין שני מבנים מוחיים קדומים- האמיגדלה, שהיא איזור דמוי שקד במערכת הלימבית האחראי על התנהגויות ראשוניות של פחד ואינסטינקטים הישרדותיים-התנהגותיים, וההיפוקמפוס, איזור דמוי סוסון ים, שנחשב כיום לאחראי על העברת זכרונות מטווח קצר לאכסון ארוך טווח במוח.
האמיגדלה היא גרעין מוחי המפיק לפחות עשרה סוגים שונים של פחד, ומה שידוע לנו כיום ממחקרים על המוח הוא שבנוכחות פחד הסיכוי שזיכרון יירשם במוח לטווח הארוך בתיווכו של ההיפוקמפוס גדל. מהצד השני של הפחד נמצא התגמול החיובי.
מחקר מעניין שהתפרסם בעיתון המדעי The journal of Neuroscience הראה זאת לאחרונה, כאשר נבדקים התבקשו לזכור פריטים בעלי אופי נייטרלי שדורגו לפי ניקוד בונוס שונה זה מזה. החוקרים גילו כי האובייקטים שתגמלו את הנסיינים במספר נקודות גבוה יותר נשמרו טוב יותר בזיכרון- בשל היתרון בניקוד הגבוה שהוצמד להם.
במקרה זה, הגמול החיובי לנסיינים- שזכו במספר רב יותר של נקודות בונוס במבחן עתידי, שיפר את יכולת הזכירה. לאור תוצאות אלו הגישה החינוכית שנעזרת בתגמול חיובי על הישג לימודי, כמו למשל בהבטחה 'אם תשנן היטב את המילים למבחן תקבל פרס' היא לא כזה רעיון גרוע. זאת כיוון שגמול חיובי- ממש כמו פחד חזק- גורם לנו לזכור טוב יותר.
גמישות הזיכרון - יש דבר כזה?
ישנן מספר נקודות בעייתיות שיכולות להתעורר בשל מבנה הזיכרון.
בעיה אחת היא שלמרות שהמוח שלנו פועל לטובת הישרדותנו, הוא עושה זאת בדרך שאינה שונה מהותית מהאופן שבו פעל הזיכרון של אבותינו הקדמונים, בעוד שהסביבה שבה אנו חיים כיום שונה בתכלית מזו שפגשו בני האדם בימי קדם.
כיום אנו חיים צורת חיים שהיא מצד אחד בטוחה הרבה יותר מבעבר, ומצד שני מעניקה לנו הרבה יותר אפשרויות להסב לעצמנו עונג והנאה. במצב זה עשוי להיווצר חוסר התאמה בין מנגנון הזיכרון, לבין תנאי הסביבה.
פחד עז באמיגדלה יכול להתעורר לא רק בזמן שנשקפת סכנה אמיתית לחיינו, אלא גם תוך כדי צפייה בסרט בטלוויזיה או בקולנוע. המשמעות היא שגם בסביבה וירטואלית, כאשר לא נשקפת כל סכנה ממשית לחיינו, ימשיכו להיווצר במוחנו זיכרונות חדשים מאותתי סכנה המותאמים למרחב הווירטואלי, בעוד ש'הקרקע האמיתית' סביבנו יציבה לחלוטין. וכאן אנחנו ממש מדברים על העובדה שאנחנו יוצרים לעצמנו זיכרונות מדומים בתוך סביבה ווירטואלית ולא אמיתית. המנגנון הוא אותו מנגנון, גם כשהסביבה משתנה.
בהמשך לכך, נקודה נוספת שכדאי להפנות אליה את תשומת הלב היא מידת האמינות והדיוק של הזיכרון. כמו כלל המוח, אשר נתון לשינויים במהלך חיינו הבוגרים, כך גם הזיכרון גמיש ומשתנה במהלך החיים.
זיכרונות מהעבר שנדמים לנו כברורים ובהירים הינם למעשה גרסאות משוכללות ומשודרגות של האירועים הממשיים שחווינו. והאמת היא ככל הנראה אפילו מרחיקת לכת עוד יותר, מכיוון שישנם כיום חוקרים שטוענים שבכל פעם שאנו מעלים זיכרון כלשהו אל המודע, הזיכרון עצמו מתעצב ונבנה מחדש, תופעה אשר זכתה לשם 'התגבשות מחדש'. מה שאומר שמה שאנחנו זוכרים על עצמנו היום, עשוי להיות רחוק למדי ממה שקרה במציאות של חיינו בעבר.
הקשר בין הרגשות לזיכרון
נקודה נוספת שראויה להתייחסות היא עד כמה זכרונותינו מושפעים מההקשר שאליו הם מחוברים. ידוע כי ההקשר שבו הזיכרון עולה עשוי לשנות אותו ולהשפיע עליו, באופן די דרמטי.
במאמר מרתק שכתבו אליזבת לופטוס ורוברט פ. בלי, פסיכולוגים מובילים וחוקרי זיכרון בעלי שם עולמי, הם מציגים נושא שנוי במחלוקת. הממצאים שלהם מראים כי ניתן לשנות בקלות רבה זכרונות של אנשים שצפו באירוע כלשהו, על ידי השתלה מכוונת של אינפורמציה מוטעית לאחר האירוע במוחם.
דוגמא מאלפת לכך מגיעה ממחקר שנעשה עם מתנדבים שצפו בסרט בו נראתה תאונה בין שתי מכוניות. המתנדבים חולקו לשתי קבוצות, שצפו באותו הסרט בדיוק. לאחר הצפייה משתתפי כל אחת מהקבוצות נשאלו שאלה דומה, עם וריאציה קלה בין הקבוצות. בסיס השאלה היה האם המשתתפים ראו זכוכיות מנופצות בתאונה, אך החוקרים החליפו מילה אחת משמעותית במבנה השאלה.
חברי הקבוצה הראשונה שנשאלו 'האם ראית זכוכיות מנופצות במכוניות שהתרסקו אחת אל השנייה'? נטו לדווח על כך שראו זכוכיות מנופצות, יותר מאשר חברי הקבוצה השנייה שנשאלו 'האם ראית זכוכיות מנופצות במכוניות שפגעו אחת בשנייה'?. ההבדל היחיד בין הקבוצות היה במילה אחת בשאלה- המילה פגעו שהפכה למילה התרסקו- הבדל שגרם להטיה משמעותית ביותר בתשובות שנתנו הנסיינים. בסרטון של התאונה אגב, לא נצפו זכוכיות מנופצות כלל.
המסקנה הראשונה אם כן היא שרבים מזכרונותינו הינם תערובת של עובדות ופרשנויות שונות, שמעוותות ומשנות את מה שהתרחש באמת במציאות, אך זה לא נגמר כאן. במחקר מרחיק לכת אף יותר מתארים לופטוס ובאלי ניסוי שבו התבקשה קבוצת מתנדבים שמעולם לא נהגו במכונית מרוץ, לדמיין את עצמם נוהגים במכונית מרוץ.
לאחר מספר שבועות נשאלו הנבדקים האם נהגו בעבר במכונית מירוץ, והתברר שחלק מהנבדקים דיווחו על כך שהם אכן התנסו בכך בעבר, למרות שאירוע זה קרה אך רק בדמיונם. המשמעות היא שאצל חלק מהאנשים, בחלק מהנסיבות, ניתן ממש לשתול זיכרונות בדויים שמעולם לא קרו במציאות, מה שהופך את הגבול בין מציאות לדמיון להרבה יותר מטושטש ודק ממה שנדמה לנו.
זה מוביל אותנו למסקנה נוספת משמעותית ביחס לזיכרון שלנו - חלק מהדברים שאנחנו זוכרים שקרו לנו, יתכן שקרו למעשה רק בדמיוננו. על כך ניתן להוסיף פרט מרתק נוסף. בראיון לעיתונות, הסביר פרופסור אלי וקיל, ראש המעבדה לזיכרון ואמנזיה במרכז הבינתחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, שבמקומות שבהם אנחנו לא ממש זוכרים מה בדיוק קרה, המוח ישלים מתוך מאגרי הזיכרון הקיימים תמונות חסרות ברצף האירועים, בהתאם להקשרים המוכרים לו. נסו לרגע להיזכר בביקור האחרון שלכם אצל הרופא, האם היה לו סטטוסקופ על הצוואר או על השולחן?
גם אם אינכם זוכרים זאת במדויק, יתכן שהמוח שלכם 'ידביק' מהזיכרון הסטריאוטיפי הנלמד, כלומר הזיכרון הסמנטי, את מה שהוא מצפה שיהיה כשאתם פוגשים רופא - חלוק לבן וסטטוסקופ למשל. 'הדבקות' אלו הן דבר שבשגרה עבור המוח, אשר משלים את החלקים של הפאזל היומיומי מבחינת הזיכרון, בהתאם למידע שכבר מאוכסן בו באופן סמנטי.
אז לסמוך על הזיכרון, או לא?
האם לאור כל זה המסקנה היא שאנחנו צריכים להימנע מלסמוך על הזיכרון שלנו? אולי התשובה המתאימה ביותר תהיה זו שמזכירה את אחד מהקמפיינים הזכורים ביותר לבחירות לראשות הממשלה שהיו בארץ פעם- 'כן', ו'לא'.
לא כדאי לסמוך עליו במאת האחוזים, מכיוון שאנחנו רואים עד כמה הוא מושפע ונתון לשינויים ועיצובים אקראיים רבים ושונים. ומצד שני אולי השאלה שיותר נכון לשאול כאן נוגעת ברמה המעשית, והיא מה תהיה הדרך הכי נכונה לעבוד עם הזיכרון שלנו?
אם אנו זוכרים כי מצד אחד רבים מזכרונותינו נוצרים בנוכחותם של רגשות עזים, של פחד מחד ושל עונג מאידך, נוכל כך להתחיל לסנן רבים מהזכרונות מבוססי הפחד או הגמול שהיו אולי מתאימים לתקופות קדומות יותר, אך אינם תואמים עוד למציאות בת ימינו.
ומצד שני כאשר אנו מודעים לכך כי הזיכרון שלנו ניתן להשפעה ושינוי במהלך החיים, על ידי גורמים רבים כהעלאה מחודשת של זיכרונות ביוגרפיים ומושפעות רבה מסוגסטיה, אנו יכולים להתחיל להיעזר דווקא בתכונה זו כדי להשתמש בהם בצורה אחרת, כזו שהיא אפילו מרפאת, בונה ומפתחת עבורנו כבני אדם.
למעשה ניצנים של גישה זו כבר מתחילים לבצבץ בעולם המחקר, על ידי חוקרים שמזהים כי לתכונות אלו של הזיכרון שלנו ישנו צד נוסף, הטומן בחובו בשורות אופטימיות לעתיד.
מאחר שהזכרונות שלנו ניתנים לעיצוב ולשינוי כה בקלות, עד כדי כך שחוקרים כד"ר קארים נאדר, נוריוביולוג מאוניברסיטת מקגיל במונטריאול, טוענים כי עצם פעולת ההיזכרות משנה את הזיכרון.
המשמעות הנוספת היא שניתן להשתמש בכך כדי לעשות מניפולציות חיוביות על זכרונות קשים או כואבים, כדי לשכך ולמתן את השפעתם כמו למשל במקרים של פוסט-טראומה.
שימוש בידע זה יכול לשחרר את המוח מהפעלה חוזרת ונשנית של הזיכרון על ידי הפעלה של מניפולציות מבוקרות ומכוונות בזמן ההיזכרות באירוע הטראומטי, וחשוב מכך- לשחרר את האדם הסובל מהתגובות הרגשיות העוצמתיות והפחד, הנלווים לזכר הטראומה, ומשבשים את יכולת התפקוד היומיומית.
תכונה זו, המכונה כפי שציינו בפי המדענים 'התגבשות מחדש' משמשת כיום במודלים מחקריים שבודקים האם ניתן להחליש את מידת הסבל בחייהם של מי שחוו טראומה קשה. בזמן העלאת האירוע הטראומטי באופן מכוון בזיכרון, ישנן תגובות פיזיולוגיות של סטרס שניתן למדוד, כמו למשל קצב הלב ומידת ההזעה.
מחקר ראשוני שבוצע עם מתנדבים שסובלים מתגובה פוסט-טראומטית הראה כי מתן תרופה שחוסמת הפרשת נוראדרנלין בגוף בזמן העלאת הזיכרון אל המודע, הפחיתה לאחר מכן בחייהם של הסובלים מההפרעה את עוצמת התגובה הפיזיולוגית להיזכרות עתידית בטראומה בכחמישים אחוזים.
המשמעות בפועל היא שניתן לעזור לאנשים שסובלים מפוסט-טראומה לשלוט בתגובה שלהם לזיכרון וכך ולהפחית את מידת הסבל בחייהם שנגרמת בשל זיכרון האירוע. אלו אמנם תוצאות שהופקו עד כה במעבדות מחקר ובעיקר בניסויים עם בעלי חיים, ומספר מועט של ניסויים קטנים בבני אדם, אך בהחלט מדובר כאן באפשרות של התייחסות חדשה לזיכרונות וליכולת לעצב אותם מחדש, גם אלו הקשים ביותר והמפריעים ביותר לאיכות החיים ולתפקוד היומיומי.
ולכיוונים מחקריים אלו עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת מאוד עבור כולנו. מכיוון שהזיכרון הינו סך כל ניסיון העבר שלנו, והוא משפיע ומעצב את ההווה והעתיד שלנו, עצם היכולת לגשת את 'הקבצים' הללו ולשנות את התגובה שלנו אליהם, טומנת בחובה גם את האפשרות לעצב עתיד אחר עבור עצמנו.
בעתיד כזה, שבו נוכל לעצב מחדש גם את הזיכרון הטראומטי ביותר כך שהוא לא יגרום עוד להפעלה עוצמתית של האיזורים הפרימיטיביים במוחנו כדוגמת האמיגדלה, והתעוררות הפחד ההישרדותי הבא בעקבותיה, האירועים בחיים אולי יהיו אותם אירועים, אך התגובה אליהם תוכל להיות שונה בתכלית. מדובר כאן בפוטנציאל ממשי של שליטה על האופן שבו אנחנו מגיבים לעבר, ובהתאם לכך- שליטה והכוונה של לא פחות מאשר העתיד שלנו.
כותב המאמר הוא רופא והומאופת, מרצה וכותב על המוח האנושי
לפנייה לכתב/ת 
