הילדים הופקרו למוות

מקרי רצח הילדים מלמדים שהמדינה אינה מספקת הגנה יעילה לחיי ילדים המצויים בסיכון מצד הוריהם. כישלון מוסדות המדינה, הרווחה, בתי המשפט, המשטרה, שירותי בריאות הנפש ואחרים, להגן על ילדים פעוטים, מתברר כהפקרת ביטחונם. דרוש שינוי באופן שבו מתמודדת המדינה עם רצח ילדים על ידי הוריהם: הענשה והרחקת הורים אלימים מקשר עם ילדים (ולא הרחקת הילדים). מאידך, יש לחזק את המערכות המשפחתיות-קהילתיות לטיפול בילדים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין

תנו למבקשי המקלט לעבוד / תומר ורשה

רשויות המדינה נמצאות בתמונה כמעט בכל מקרי הרצח על ידי הורים. בכולם הייתה מעורבותם כושלת ואף פוגענית. וכך כותבת לילך שם טוב, ששלושת ילדיה נרצחו על ידי אביהם לפני שלוש שנים ("ידיעות אחרונות", 20.9): "הגורמים המקצועיים שטיפלו בתיק שלי הם האחראים לטרגדיה הנוראית שקרתה לי... שירותי הרווחה ושירותי בריאות הנפש... אסור היה לו בכלל לקבל את הילדים לידיו".

כיצד אפשרו "הגורמים הציבוריים" לאב שהתנהג באלימות לקחת את הילדים לרשותו הבלעדית? אין מנוס מהמסקנה ששלומם של הילדים הופקר על ידי הגורמים שהיו אמורים להגן עליהם. המחדל במקרה זה קשור לגישת מערכות הרווחה והמשפט המקדשת את הקשר שבין ילדים לאביהם, גם כאשר יש "איתותים" לכך שמדובר באב המסכן בפוטנציה את ילדיו ואת אמם.

לכאורה יכלו רשויות הרווחה והמשפט להפיק לקח ברור מהרצח המחריד שהתרחש במאי 1999, כאשר ארז טבעוני שרף את שני ילדיו למוות, אך הם לא למדו דבר. קדושת הקשר בין אב לילדיו קדמה בעיניהם לביטחון הילדים. הרצח התרחש במשרדי ויצו, לשם הגיע האב הרוצח כדי לפגוש את ילדיו, עידן בן הארבע ואביטל בת השנתיים. פקידת הסעד של עיריית חולון אישרה לטבעוני לפגוש את ילדיו מבלי שהציג בפניה אישור של פסיכיאטר, הקובע את כשירותו הנפשית לקיום פגישה שכזו. פקידת הסעד יצאה מהחדר במהלך הפגישה, לא עדכנה על כך את המאבטח ולא ביקשה מאיש להחליף אותה. בזמן היעדרותה הצית טבעוני את הילדים. 

גם מקרה הרצח האחרון של הילדים מבת חפר מלמד על כישלון הרשויות, ובעיקר של מערכת הרווחה והמשפט. אלי גור, שהתנהג באלימות עוד לפני הרצח כלפי אשתו וילדיו, היה צריך לשבת בכלא. כך המדינה אמורה לפעול כאשר מופעלת אלימות של אדם כלפי זולתו. אך כל מה שנעשה הוא הוצאת צו הרחקה, כאשר ידוע לרשויות שצווי הרחקה מופרים ללא ענישה של ממש. האם ייתכן שהרשויות פוחדות מגברים אלימים ואולי הושפעו מהעובדה שהאב היה שוטר בעברו?

גם במקרה הרצח של שני הילדים בירושלים על ידי אמם היו הרשויות מעורבות. האם אוימה על ידי הרווחה שילדיה יילקחו ממנה ובבוקר הרצח עמדו להגיע אל ביתה פקידות הסעד. אמנם המקרים שבהם אמהות רוצחות (בעיקר בשל דיכאון, לפי מחקרים) קשים יותר למניעה, מפני שאינם כרוכים באלימות שקודמת לרצח.

דווקא הרצח בירושלים מצביע על גישה אלטרנטיבית. אחותה של האם הבינה את חומרת המצב ובאה להיות איתה. ייתכן שהעברת הילדים לאחריות דודתם הייתה עשויה למנוע את הרצח. כלומר, תפישת המשפחה המורחבת כשותפה להתמודדות של הורים במצבי משבר עשויה להיות מפתח לשינוי הגישה ביחס לילדים המצויים בסכנת חיים מצד הורים.

יש לצמצם את התערבות המדינה במקרי אלימות כלפי ילדים בעיקר לענישה בלתי מתפשרת. בה בעת יש להפסיק את התערבותן הכפויה של מערכות שלטוניות בטיפול ולחזק את מעמדה של המשפחה המורחבת והקהילה בתמיכה בילדים ובהורים שהם קורבנות אלימות. אולי הקהילה החרדית יכולה להיות דוגמה טובה מהבחינה הזו.

פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית, מרצה במכללה האקדמית בית ברל ובמכללת לוינסקי ומרכזת פרלמנט נשים .

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il