מ"פאתווה" לפיתוי: אובמה יוצא לעזרת רוחאני
לא רק לאיראן דחוף להגיע להסכם בגלל הסנקציות, גם למערב יש אינטרס לבלום את תוכנית הגרעין לפני שנתניהו ישקול ברצינות לתקוף. לכן אובמה מציע גזרים וגם מצטט מתוך ה"פאתווה" של חמינאי. ישראל ירתה לעצמה ברגל בנטישת האולם בעת נאום רוחאני ומצטיירת כ"דובי לא-לא" סדרתי
עוד בערוץ החדשות של ynet:
השבוע לפני: "מעגל המלחמות נסגר" ב-3:30 לפנות בוקר
לבנון, איראן או סודן: לאן יפנה מנהיג חמאס?
המחמאות והמחוות שהרעיפו אובמה ועמיתיו האירופים על רוחאני וזריף אולי אינן נעימות לאוזן ישראלית, אך לעת עתה אין סיבה לראות בהן התרפסות או הליכת שולל נאיבית או צינית של לקוחות שוטים בבזאר האיראני. קברניטי המערב מנסים כעת לעשות מה שמתבקש בנסיבות האלה: להרחיב את הפרצה הדיפלומטית בחומת העוינות האיראנית ולקבע אותה, לבחון אם מדובר בתפנית אמיתית ומהותית במדיניות הגרעין הצבאי ואם אפשר, להשתמש בתפנית כדי להשיג הסכם על עצירת התוכנית. מטרה נוספת של המחמאות והמחוות כלפי רוחאני היא לחזק אותו פוליטית מבית ולהעניק לו מרחב תמרון וגמישות במשא ומתן.
האסטרטגיה הזו מבוססת על הערכת מצב לפיה רוחאני והמנהיג הדתי העליון חמינאי זקוקים כעת נואשות להקלה בסנקציות על איראן. מניתוח תוצאות הבחירות לנשיאות ומאירועים אחרים מתברר שהמצוקה שגורמות הסנקציות לאוכלוסיה חמורה הרבה יותר מכפי שהעריכו במערב וכי
היא מאיימת על יציבות המשטר. זו הסיבה שרוחאני נבחר וזו הסיבה שחמינאי מוכן לאמץ מדיניות של "גמישות הירואית", כהגדרתו, בנושא הגרעין.
מאחר שרוחאני נבחר ברוב עצום כדי להקל בנטל, הוא חייב לספק את הסחורה ומהר. חמינאי תומך בו מפני שהוא חושש מפרוץ מהומות נגד המשטר בנוסח האביב הערבי. גם הוא ממהר לפני שיהיה מאוחר. מי שמתנגדים לוויתורים בנושא הגרעין הם האייתולות השמרנים שהודחו מעמדות מפתח בשלטון וכן בכירי משמרות המהפיכה, שהסנקציות לא מאיימות על רווחתם האישית ועל רווחת אנשיהם.
המאבק בין המחנות לא הוכרע ולכן גם קשה לדעת עד כמה יהיו האיראנים מוכנים לוויתורים. עניין זה יתברר רק כשיתכנסו נציגי חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון וגרמניה בחודש הבא בז'נבה. אפשר יהיה לברר עניין זה אולי אפילו קודם אם המערב ידרוש - והאיראנים יסכימו - לצעדים הדדיים בוני אימון, למשל הסכמה שפקחי סבא"א יבקרו סוף סוף במחנה פרצ'ין, שבו, לפי הטענה המודיעינית המערבית, ערכו האיראנים ניסויים בפיתוח מתקן נפץ גרעיני. בתמורה, יקבלו האיראנים חלקי חילוף למטוסי נוסעים. צעד נוסף יכול להיות הקפאה זמנית של העשרת האורניום והתקנת הצנטריפוגות בתקופה שבה יתנהל המשא ומתן בתמורה להסרת סנקציות משמעותית יותר'.
בינתיים מפעילים אובמה ואשטון מתקפת דיפלומטיה נגדית שנועדה להכשיר את הלבבות ואת דעת הקהל באיראן לתמוך במחנה המתון של רוחאני. האמריקנים זוכרים שרוחאני כבר הקפיא פעם את תוכנית הגרעין הצבאית של איראן ומאמינים שהוא יכול לעשות זאת שוב. שיחת הטלפון בין אובמה לרוחאני, כמו גם העובדה שאובמה טרח להזכיר את ה"פאתווה" של חמינאי שאוסרת על איראן להחזיק נשק גרעיני, נועדו ליצור באיראן אקלים ציבורי נוח לרוחאני. כך יובהר לאיראנים - מחמינאי עד לאזרח הפשוט - שארצות הברית ואירופה מכבדות אותם, רואות בהם שותפים שווי ערך להנהגת העולם ואינן רוצות להשפילם או להכניעם. כל זה נועד לפרוט על הנימים העמוקים והפגיעים ביותר באיראן. המטרה היא להוכיח לאיראנים שוויתורים בנושא הגרעין לא רק שישחררו אותם ממצוקה כלכלית אלא גם יעניקו להם מעמד של מעצמה עולמית שאין מעזים לגעת בה ונמצאת בקדמת הטכנולוגיה העולמית מפני שיש לה יכולת גרעינית לצרכי שלום - המעמד שאותו ניסו להשיג באמצעות תוכנית הגרעין הצבאית.
אבל במערב לא מסתפקים בזה. הדיל שארצות הברית, אירופה, רוסיה וסין מציעות כעת לאיראן כולל גם את סוריה ואת שימור משטרו של בשאר אסד. אפילו אם משטר זה ישלוט אפקטיבית רק בחלקים משטח סוריה המקורית, שימורו הוא אינטרס איראני אסטרטגי ודתי ראשון במעלה. החלטת מועצת הביטחון בעניין פירוק הנשק הכימי, שממנה נעדר איום ישיר על אסד בפעולה צבאית אם לא יעמוד בהתחייבויותיו, וההכנות המתקדמות לוועידה בז'נבה שתסדיר פתרון פוליטי למלחמת האזרחים בהשתתפות נציגי משטר אסד - כל אלה מעניקים למשטר בסוריה אורך נשימה אולי אפילו לשנים ובה בשעה משרתים את יעדם האסטרטגי של פטרוניו בטהרן. צריך להיות עיוור כדי שלא לראות שהאמריקנים קושרים לא רק בין גרעין (איראני) לפלסטין אלא גם בין נתנז לדמשק.
כך שגם אם אין כרגע סחף בדרישות שמציג המערב לאיראן, לישראל יש תפקיד קונסטרוקטיבי, חשוב וחיוני למניעת סחף כזה. אולם כדרכו בקודש של נתניהו הוא נסחף בתחושות ובעיקר ברטוריקה של עצמו, התעלם מהעיתוי והנסיבות וגרם לכך שישראל תוצג בדעת הקהל המערבית כמחרחרת מלחמה וכשונאת איראנים.
ההוראה למשלחת ישראל לעזוב את האולם בעת נאום רוחאני בעצרת האו"ם הייתה ירייה ברגל מנקודת ראות תודעתית-תקשורתית. די היה אם ראש הממשלה, בנאום שיישא באו"ם, היה מזהיר מפני מלכודת דבש איראנית ומביא דוגמאות היסטוריות שקיימות בשפע. נאום כזה עשוי בהחלט להתקבל בהקשבה ובהבנה וגם להשיג את האפקט הרצוי. במקום להשתבח בחלקו בהטלת הסנקציות, יחד עם איום אמין בכוח, על איראן שהביאו לבחירת רוחאני ולשינוי הטון, הפך נתניהו את ישראל לבריון שכונתי שאינו יודע ואינו רוצה להתמודד עם מצבים מורכבים בדרך דיפלומטית. המחווה החלולה בעת נאום רוחאני, כמו גם הקטע ההיתולי הלועג לנשיא האיראני שפרסמה השגרירות בוושינגטון, הפכו את ישראל ל"דובי לא-לא" אוטומטי, ולכן גם לא כל כך משפיע בזירה המדינית הבינלאומית.
לפנייה לכתב/ת 
