החיים בסנדביץ'
אז אני עורכת דין בהכשרתי, בוגרת תואר שני, אבל מוכרת לחמים בדוכן בקניון, מטפלת בתינוק שלוש פעמים בשבוע ושולחת קורות חיים בקצב של יוסיין בולט. הלו! במקום להתפנק בבית - תתחילו לעבוד בכל עבודה. "הדור האבוד"
לקראת קריירת המשפט שלי שעוד לא החלה, התחלתי לצעוד כבר בגיל 18 וחצי בשירות הלאומי בסנגוריה הציבורית. מימי התיכון ידעתי מה יהיה מסלול חיי - שירות לאומי בתחום המשפט, תואר ראשון במשפטים, תואר שני בתקשורת. לא שיערתי שאגיע לגילי המופלג, 28, ואתקע, לא אדע מה הלאה.
הם מוכשרים ומשכילים, אך עדיין מחפשים את דרכם ורבים מהם חיים על חשבון ההורים.
האם גם אתם שייכים לדור האבוד? כתבו לנו באימייל opinions@y-i.co.il
כששקדתי לבחינות ההסמכה ללשכת עורכי הדין ראיתי בדמיוני שטיח אדום והמון מעסיקים שולחים אליי חיוכים. בפועל הגעתי אל השטיח, אבל הפועלים כבר קיפלו אותו. אז אני עורכת דין בהכשרתי, בוגרת תואר שני, אבל מוכרת מטבלים ולחמים בדוכן בקניון ומטפלת בתינוק שלוש פעמים בשבוע, כל זה תוך שליחת קורות חיים בקצב שלא היה מבייש את יוסיין בולט. לא משנה מה הסטטוס שלי באותו רגע, היד על ההדק של "שלח קו"ח" תמיד בפעולה, אפילו על הטוסטוס ברמזור אדום, בכל פעם שמופיע בנייד "דרוש/ה...", האצבע עושה את העבודה.
לא מעט פסיכולוגים נתנו לדור שלנו שמות כמו "הדור המיותר", "הדור האבוד", "בייבי לוזרס", "דור הקנגרו" (שהאם עדיין סוחבת בכיס), "דור הבומרנג" (שחוזר להורים). אבל כל הכינויים רק מורידים אותנו ואת המוטיבציה שלנו, נותנים לנו לגיטימציה לא להתאמץ, לשבת בבית ולהתבאס שלא מצאנו עבודה, ולחשוב שעשינו כל מה שיכולנו: "אין מה לעשות, אני בדור הלא נכון, נדפקתי".
אבל כשאדם נמצא במצב שלילי יש לו שתי אופציות: לשבת על הגדר ולהתמרמר, או לקום ולהוכיח לעצמו (לא לסביבה) שהוא לא כמו כולם, שהוא יכול לבנות את העתיד שלו בשתי ידיו ולא משנה בכמה זמן.
הטורים הקודמים בסדרה בערוץ הדעות
אנחנו הילדים של עודף, שנת 83 / שלומית עצבה
אני מדור ה"וואי וואי" / שני גבאי
אל תלכו עם הלב / לב סולודקין
אמנות ההישרדות / מתן כהן
אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין
גם אני יכולתי לשקוע במרה שחורה ולומר "אוי-אוי-אוי, אני משכילה ולא מוצאת עבודה". אבל רחמים לא תמצאו אצלי. אני מאמינה בעשייה. לי יש תוכנית מאוד מפורטת כדי למצוא עבודה וגם אם יידרש יותר זמן מזה שהקצבתי, זה לא סוף העולם, כל זמן שאני עובדת בעבודה "זמנית" ומטפחת בנאמנות את העו"ש.
מעולם לא ביקשתי כסף מהוריי
כך שאף שאני חלק ממה שמכונה "דור ה-y", הרשו לי לסייג את עצמי מהקבוצה באלגנטיות. מעולם לא ביקשתי מהוריי כסף להשלמת תארים, לשכר דירה, לטיולים בחו"ל או לבגדים. גדלתי בסביבה שבה אם אתה רוצה משהו, תצטרך לעבוד בשבילו. ההורים מביאים את מה שנדרש לקיום הבסיסי, יש גם פינוקים בדרך, אבל לא כאלה שיגרמו להם להרגיש שהוצאתי מהם את כל הכסף שהם חסכו בעמל רב. רציתי אופניים מקצועיים? מצלמת SLR מהדגם הכי חדש? עבדתי קשה בשביל להשיג וליהנות.
אבל אכן בדור שלנו משהו השתנה, שלא לומר התקלקל. מישהו פינק אותנו יותר מדי. הורגלנו כנראה שבכל מקרה של מינוס נחייג בחיוג מקוצר לאבאמא ונבקש בחינניות ל"סדר את העניינים".
הלו! תתעוררו! במקום לשבת בבית ולהתפנק, לתרץ שנולדנו בדור לא טוב - תתחילו לעבוד בכל עבודה שהיא, כן, גם אם זה למכור מטבלים ולחמים בקניון. כדי לשרוד צריך לעבוד, העובדה שתעבדו זמנית בעבודה שאינה המקצוע שלכם, לא הופכת אתכם לפחות טובים. להיפך. החברה מעריכה מי שיוצא לעבוד במה שיש ולא מתבטל ומתבכיין. שלא לדבר על הורים צעירים מובטלים, שאצלם החובה כפולה ומכופלת נוכח האחריות לילדים. כשאתה רוצה לשלם משכנתה או להביא לחם הביתה, אין בושה בכל מקצוע שמכניס לך פרנסה.
אין ספק שהעובדה שאני לא עוסקת במקצוע שלי מציקה לי מעט ולהוריי היקרים הרבה. אך אני בוחרת לראות זאת כחלק ממסע מציאת העבודה שלי. המוח שלי עסוק בזה כל הזמן. למשל, כחלק מהעבודה בדוכן אני פוגשת לא מעט עורכי דין. מיד אני מנצלת את מריחת הכריך ל"לא, פשוט אני מחפשת עבודה ו..." ואז מקווה שהוא ישאל "באמת? איזו עבודה?". לא אשקר, זה לא קורה בכל כריך אבל זה קרה כמה פעמים, ומיד נדלק זיק של התרגשות-שליחת-קורות-חיים.
יש כאלה שמכנים אותי "מירבילנד". לפעמים אני מזדהה איתם ולפעמים אני פשוט טוענת שמחשבה יוצרת מציאות. העולם מריע למעשים ולא למחשבות.
עו"ד מירב צובירי , בוגרת תואר ראשון במשפטים ותואר שני בתקשורת, מחפשת את המעסיק על הסוס, לא משנה הצבע.
לפנייה לכתב/ת 
