טיול מאורגן בעקבות ניצוצות אבודים

בנין מגדל בבל, המתואר בפרשת נח, מהווה מענה פוסט-טראומטי משהו, לשיטפון הנורא, מכלה הכל, של המבול, קובע הרב יעקב נגן בספרו החדש על פרשות השבוע "להתעורר ליום חדש" (הוצאת "מגיד").

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת נח  
  

האחדות נעדרת הגבולות של דור החטאים - שגרמה לתחושה המסוכנת שהכסף שלך הוא הכסף שלי, הרכוש שלך הוא הרכוש שלי, המשפחה שלך היא המשפחה שלי, ואולי גם החיים שלך הם החיים שלי - חייבת הייתה להימחק מהעולם.

המענה של הדור הבא היה אחדות נקייה, טהרנית ומאורגנת מאד. כולם לובשים תלבושת אחידה, מדברים באותה שפה, הולכים לאותם בתי ספר, לומדים את אותה תכנית לימודים ומעל כולם מרחף מגדל שראשו בשמים ומשגיח על כולם. אחדות שמבטלת את ההבדלים בין בני האדם, ומתנגדת ליצירתיות שלהם.

הפחד מהאחר

אולי מדובר בתיאור מוגזם, אבל גם מגדל בבל היה ניסיון אנושי "מוגזם", המשקף את הפחד של בני האדם מהשונות.

מדוע אנו מפחדים מהשונות? נדמה לי כי תשובתו של הרב נגן לשאלה היא כי אנו מתמקדים באריזה החיצונית, המאיימת עלינו בשל האלטרנטיבה שהיא מציעה לצורת החיים שלנו.

למשל: האסלאם מאיים על היהודי בזרות שלו, בשונות שלו. האסלאם מאיים על היהודי כי הוא חותר להשתלט על כולם, ובין היתר לבטל את היהדות (כך זה נראה) מהעולם. נראה שגם הנצרות הייתה שמחה להתעורר אל עולם בלי יהדות, וכמובן גם ההיפך – ייתכן שהיהודי לא היה מתנגד לעולם שהנצרות ואסלאם נללמו ממנו.

זה נכון גם כשמדובר על זרמים מתחרים באותה דת (ואולי אף יותר): ראו את מרחץ הדמים המתחולל בין השיעים לסונים. נדמה לי כי מתקיימים יותר דיאלוגים בין רבנים לכוהני דת מוסלמים מאשר בין רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים בתוך העם היהודי.

לחפש ניצוצות במזרח

כאן, נדרש הרב יעקב נגן לקבלת האר"י, המתארת את בריאת העולם כתהליך של "שבירת כלים": הכלים המוגבלים לא הצליחו להכיל את האור הרוחני שנוצק בהם, ועל כן הם נשברו, תוך שהם מפזרים ניצוצות לכל עבר.

איתור הניצוצות וזיקוקם הוא המשימה של האדם. הניצוצות שרויים בכל מקום, והם באים לידי ביטוי בשונות שבין בני האדם. הניצוץ הטמון בחברי, אינו הניצוץ הטמון בי. לכן לכפות על כולנו "תלבושת אחידה" בנוסח מגדל בבל, משמעה כיבוי אורו של המיוחד שבחברי, השונה מהמיוחד שבי וההפך.

נכון שהאריזות שונות זו מזו, והן מבטאות נאמנה את התוך השונה. אך בתוך השונות הזאת נמצא הניצוץ, (שאינו בהכרח קטן כמו שהוא נשמע) שאותו חייבים לזקק, שממנו אפשר וצריך ללמוד.

ומכאן, נדמה כי מתפשטים נהרות הספר, נהר לכל פרשת שבוע. הרב נגן קורא לנו לצאת למסע מופלא (ואכן ספרו בנוי כמעין סיפור מסעות רחוני, תרבותי וגיאוגרפי) בעקבות הניצוצות האבודים, כשנטייתו של המחבר לאתר אותם דווקא בדתות ותרבויות אחרות, (יותר מאשר בעולם היהודי או הישראלי), ולאפשר שיח בין-דתי מחודש.

התבוננות בלי התבטלות

הספר, אמנם, אינו מעניק משנה סדורה, אך הוא מציב אפשרות של התבוננות בלי התבטלות, שהרי בזה טמון האתגר הגדול: מציאת האיזון שבין "חוט השדרה" האמוני שלנו ובין חופש הלמידה שלנו מ"האחר". זאת תורה גדולה ומסובכת.

ההליכה בדרך זו היא כה סבוכה שיש רבים טובים וחשובים ביננו, החוששים (בצדק) מבלבול,

ומנחים את צאן מרעיתם להימנע ממפגשים עם בעלי דעות אחרות, כל שכן דתות אחרות. ואכן, קל להתבלבל.

המחבר מודע היטב לסכנה הזו, אך הוא אינו נרתע, ונדמה כי הוא מבין שבכפר הגלובלי שבו אנו חיים, מגדלי בבל, נופצו ואינם. ולכן, הספר "להתעורר ליום חדש" אמנם, איננו הופך את המעיין בו למטייל עצמאי בשבילי הרוח, אבל, הוא מציע "טיול מאורגן" על ידי רב ותלמיד חכם, שמלאכת ה"בורר" מוכרת לו היטב, והוא יודע להבחין בין תוך ובין קליפה.

יהיו בוודאי חכמים שיאמרו לרב נגן: כיצד אתה לומד מהאפיקורס, אלישע בן אבויה, המכונה (כמה מעניין) "אחר"? והוא ישיב להם כדברי רבי מאיר: אני משול למי שאוכל רימון, את תוכו אני אוכל ואת קליפתו אני זורק.

• "להתעורר ליום חדש- קריאה מתחדשת של התורה והחיים" מאת הרב יעקב נגן, בהוצאת "מגיד"