דתיים, אל תקראו לי "סוג ב"
אני קונסרבטיבית והיהדות היא החלק המוביל בזהותי. למעשה, אני מגדירה עצמי כדתייה מאוד. לאיש אין זכות לאסור עלי להתפלל כדרכי, או להתייחס אלי כאל "פחות יהודייה", כפי שרואים זאת האורתודוקסים בישראל. הלו, אנחנו הרוב
בשנה שעברה, זכיתי להשתתף, יחד עם עשרה סטודנטים יהודים-אמריקנים אחרים מהאוניברסיטאות "הרווארד" ו"ברנדייס", בשיחה עם חמישה חברי כנסת ישראלים בנושא יהדות התפוצות. נבחרנו בתור מנהיגים בקמפוסים שלנו, איש-איש בתחומו, ובתור מייצגים של מגוון גדול של עמדות הקיימות בקהילה היהודית האמריקנית כלפי ישראל, וכלפי שמירת המסורת היהודית.
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
אחת הסטודנטיות, חברה קרובה שלי שתמשיך בקרוב ללימודי רבנות (rabbinical studies), אמרה לחברי הכנסת בנימוס שהיא לא מרגישה חיבור חזק עם ישראל, כיוון שכאשר היא בארץ, היא לא יכולה לקיים את יהדותה בהתאם לאמונתה. חברי הכנסת עטו מבט מבולבל, אבל התלמידים - אפילו האורתודוקסים והמסורתיים ביותר - הבינו מיד למה התכוונה.
כשניסתה לבאר את נושא לח"כים, היא העלתה את נושא הכותל: בשביל אותה תלמידה, כמו עבור יהודיות-אמריקניות רבות אחרות, חלק טבעי מיהדותה הוא לעטוף עצמה בטלית כשהיא מתפללת, ממש כפי שבשביל יהודים אחרים זהו איסור מוחלט. כשהתעטפות בטלית נאסרת עליה, היא מרגישה מושתקת, כאילו הייתה יהודייה סוג ב'. המחלוקת על אופן תפילת נשים בכותל, היא עבורה סמל לכך שיהודים רבים פשוט לא יכולים לקיים חיים יהודיים בעלי משמעות בישראל, אותו מקום שחונכו לאהוב כמולדת.
עושה שבת בבית כנסת, ואוכלת כשר כדרכי
שנה אחת ועשרות מעצרים של מתפללות בכותל מאוחר יותר, סוגיית הנשים בכותל הגיעה למרכז הבמה.
הצעתו של יו"ר הסוכנות היהודית, נתן שרנסקי, לפשרה בנושא היא צעד חיובי ראשון - המגיע באיחור - לפתרון בעיית הפלורליזם היהודי בישראל, שיש יטענו כי היא הטריז המרכזי בין ישראל ויהדות התפוצות. קביעת בית המשפט המחוזי, כי אין עילה למעצרן של הנשים - הינה צעד שני, והתפילה האחרונה בסוף השבוע, בטלית ובתפילין - צעד משמעותי ומרגש.
ברור לי שבתור אמריקנית, אין זה מקומי להכתיב את מדיניות הפנים הישראלית. עם זאת, הכותל אינו ה"בית הפרטי של היהדות המסורתית" בישראל, או אתר לאומי בלבד. הכותל הוא סמל בן אלפי שנים של האמונה היהודית, ואתר עלייה לרגל השייך לכל יהודי, או יהודייה, באשר הם. הכותל קדוש הוא לכל היהודים - אורתודוקסים, קונסרבטיביים, רפורמים, חילוניים או מכל זרם אחר.
אני יכולה להבין את תחושת הבלבול של אותם חברי כנסת. יש הבדלים רבים בין היהדות בישראל לזו שבארצות הברית. כשזכיתי לחיות שנה בקריית גת ובחיפה לפני כמה שנים, גם אני חשתי מבולבלת, ונדרשתי שוב ושוב להסביר לישראלים שפגשתי, איזה מן סוג של יהודייה דתייה אני בדיוק.
אמנם אני לא אורתודוקסית, אך היהדות היא החלק המוביל בזהות שלי, ואני מגדירה עצמי דתייה מאוד. אני הולכת לבית כנסת דרך קבע לטקסי יום השבת, אבל מצד שני פה ושם אצא לבלות בבר מיד אחרי ארוחת השבת. לעולם לא אכניס אוכל לא כשר למטבח שלי, אבל לא תהיה לי בעיה לאכול אוכל סיני, צמחוני בלבד, שהזמנתי ממסעדה, כל עוד הוא לא נוגע בכלים שלי, אלא אך ורק בכלים חד-פעמיים.
האורתודוכסים כבר השיגו, עכשיו תורנו
לאיש אין זכות לומר לי שאני לא יהודיה. לציבור החרדי והדתי-אורתודוקסי קל אולי לומר שיהודים ליברלים אינם ממש יהודים כמותם, כשהם מדברים מתוך "הבית הפרטי של היהדות המסורתית" כפי שהם רואים את זה. אבל כ-1,714,000 יהודים אמריקנים המגדירים עצמם רפורמים, כ-1,297,000 יהודים אמריקנים קונסרבטיבים ומעל למיליון אחרים שלא משייכים עצמם לזרם מסויים, (על פי נתוני סקר משנת 2001), שרבים מהם, אגב, הם תומכיה הגדולים ביותר של ישראל - בוודאי חולקים על עמדה זו.
היהדות, כמו כל דבר, משתנה עם הזמן. יתרה מכך, בעוד יכול להיות שרוב היהודים האורתודוקסים לא מאמינים כי אישה צריכה ללבוש טלית או להניח תפילין - רבים מהם מבינים כי היהדות אינה חד-גונית. הם שותפים לביקורת על כך שהמדינה היהודית מטילה מגבלות חמורות על חופש הפולחן של יהודים.
"נשות הכותל" ותומכיהן אינן מייחלות ליום בו כל הנשים היהודיות יילבשו טלית ורחבת הכותל תהיה
מעורבת כולה. מטרתן הצנועה, אם אכן יחדד שר הדתות את הפרשנות ויחמיר אותה, תחת להשיג פשרה - היא לקבל את מה שרוב היהודים האורתודוקסים כבר השיגו: את הזכות להתפלל באופן שתואם את אמונתן ומשקף את ערכיהן.
כולי תקווה שבפעם הבאה בה אבקר בישראל, וזה יקרה בקרוב - לא אצטרך לקיים את תפילות ראש החודש שלי עם נשות הכותל, שאיתן התפללתי בעבר, מוקפת בשוטרים שיגנו על שלומי. פשוט כיוון שכבר לא יהיה בארגון שלהן צורך. בסופו של דבר, גם אם אנחנו חלוקים בנושאים מסויימים, כולנו יהודים. הפשרה בסוגיית הכותל המערבי יכולה וצריכה להיות צעד ראשון במאמצים המשותפים שלנו לקידום פלורליזם יהודי.
- הכותבת משתייכת לזרם הקונסרביטיבי. כותבת באתר "האפינגטון פוסט", וסטודנטית באוניברסיטת ברנדייס
תרגם והביא לפרסום: חן ארד
לפנייה לכתב/ת 
