"הקומיקס שלי מדבר על דברים מטרידים"
דן אלון התחיל לצייר קומיקס כבר בבית הספר היסודי, אבל היצירות שלו לא מנסות להיות אסתטיות, נגישות או קלות לעיכול. "הסקיצות נמצאות לי בראש, וכשאני מתיישב לצייר אני סומך על הגוף שלי שידע להעביר את מה שספגתי"
היוצר דן אלון לא מגדיר את עצמו כקומיקסאי. הוא אפילו לא רואה את עצמו כמאייר. "אני רואה את עצמי יותר כאמן, שרוב העבודות שלו הן נרטיביות. העבודות שלי שואלות שאלות על היחס בין דימוי לטקסט: יש כאלו שבהן כמעט ואין טקסט, ויש אחרות שבהן הטקסט מאוד ברור, קונקרטי ונוכח".
- הקומיקס של מישל קישקה: עיפרון, מחק ומכונת זמן
הצצה בעבודותיו של אלון אכן מוכיחות זאת. אלון, בוגר המחלקה לתקשורת תקשורת חזותית בשנקר, לא מגביל את עצמו למדיום מועדף אחד, ועוסק בנוסף לקומיקס גם בכתיבה, ציור ואף בתסכיתים, ששלושה מהם ראו אור לאחרונה בדיסק עם קרינות של אלכס אנסקי ומוזיקה של שני ברונר ודן אלון עצמו, בשם "שני ימים ולילה".
הקומיקסים של אלון מבוססים לרוב על סיפורים מקוריים כמו "הסיכוי האחרון של ססיל" אותו כתב וצייר במהלך לימודיו. הקומיקס החדש שלו: "בעיות בצנרת", שהוא תרגום של סיטקום לפורמט של קומיקס, בו אלון מלהק את עצמו בתפקיד הראשי. בנוסף אלון יצר גירסאות קומיקס לכתביו של הסופר יוסף ברדצ'בסקי ואת "התנהגויות היסטריות" המבוסס על סיפורים של אתגר קרת ושהם סמית. אלון משתתף ואוצר תערוכות, כגון Ordinary שהוצגה בגלריה לורבר שבתל אביב.
לצד כל העשייה שלך, מה ישנו בקומיקס שבכל זאת מושך אותך?
"אני מרגיש שבשביל דברים מסוימים שאני רוצה לבטא, יכולת הביטוי שלי מגיעה לשיאה בשילוב בין הרישום לכתיבה. זה פשוט תלוי בסיפור. יש סיפורים שאני פשוט חייב לצייר אותם, ויש סיפורים שאני חושב שיעבדו הכי טוב בסרט או כתסכיתים".
ומהיכן מגיעים הסיפורים?
"ההשראה מגיעה מכמה כיוונים. בדרך כלל כשאני מצייר או רושם - אני חושב עם היד, והטקסט מגיע תוך כדי, או אחרי. במקרה הזה הטקסט יותר פרום, כך שאני בונה עולם סביב הציור. בעבודה כזו יש הרבה מקום לקו המאויר להעיד על עצמו, דבר שאני מאמין שחייב לעבוד גם בקומיקס. הקו משרת את הסיפור".
ברגע שעולה לך הרעיון אתה יודע בדיוק איך לצייר אותו, או שיש תהליך של ניסוי וטעייה?
"אני עובד כל הזמן בראש, וכשאני מגיע לשולחן אני כבר יודע מה אני רוצה. הרבה פעמים זה לא עובד, ואני זורק את הכל לפח, אין לי סנטימנטים. כשאני מצייר, המטרה שלי הוא שהקו יעיד על סגנונו כמה שיותר, מבלי לגרוע מהסיפור עצמו. אסור שהקו ירכך את הסיפור או יגן על הסופר.
"בקומיקס קלאסי זה עובד הפוך: קודם יש טקסט ואז עבודה. כשאני מאייר קומיקס, אני קודם כל כותב את הכל כמו תסריטאי קולנוע. אני בונה תסריט ומפרק אותו לרגעי מפתח בעלילה. בשלב שבו אני מתיישב לצייר, אני כבר יודע בראש שלי היכן 'למקם את המצלמה', כביכול, ואז מה שנותר לי זה הרישום. במהלך הרישום אני כבר אחרי התהליך השכלתני, ואני סומך על הגוף שלי שידע אך להוציא את כל מה שספגתי. בגלל זה אני פחות עובד עם סקיצות, כי ההכנה לעבודה היצירתית היא יותר מנטלית אצלי".
איך גילית את מדיום הקומיקס?
"בספרייה העירונית בשכונה שגדלתי בה, היתה חוברת קומיקס של אסטריקס שקראתי בערך מיליון פעמים. בהמשך התקדמתי לטינטין ולכל קומיקס שאי פעם הונח שם על המדפים. עד היום אני יותר קשור לזרם האירופי של הקומיקס, אבל אני לא תופס את עצמי כמטורף על קומיקס. יש טקסטים מספיק ציוריים שאין צורך לאייר אותם.
"לפעמים האיור יכול אפילו לצמצם סיפור מסוים. תלוי בסיפור. את הקומיקס הראשון שלי יצרתי בכיתה ה' בקורס קומיקס. בנוסף, תמיד אהבתי ספרי ילדים מאוירים, כמו 'מקס ומוריץ' 'פיטר פן', ואחרים".
להתלכלך בקומיקס
הקומיקסים של דן אלון אכן נראים מאוד שונה מהקומיקסים שהורגלנו לראות. הם לא יפים ומזמינים כמו הקומיקס האמריקני הקלאסי בו כולם נראים ומצוירים כמו כוכבי קולנוע, והוא גם לא נופלים תחת המטריה של הקומיקסים האירופאים כגון טינטין ואסטריקס, שמאופיינים בסגנונם הנקי. הקו של אלון קשה יותר, חופשי יותר, ואפילו "מכוער" לעתים. הדמויות שמאכלסות את עבודותיו לרוב יהיו גרוטסקיות, מוגזמות ואף מאיימות.
"אני חושב שיש בקו שלי הומור, אבל הוא מדבר על דברים מטרידים, על הגרוטסקי. אני משתמש בהומור כדי לדבר על הדברים הכי עצובים. ציור בסגנון אחר בפורמט שונה היה עובד פחות טוב".
כשאלון מדבר על הפורמט, הוא מתכוון לכך שמפרויקט לפרויקט הוא מוצא עצמו מצייר על דפים קטנים יותר. "הקומיקסים שלי הולכים ומתכווצים", הוא מספר. "כדי שאני לא אוכל להוסיף פרטים מיותרים לסיפור - אני בוחר להקשות על עצמי ומציב גבול".
גם כשאתה עוסק בטקסטים של אחרים, הטיפול שלך בהם הוא נורא אישי.
"גם אם אני אכתוב על אדם עם שם אחר שחי במקום אחר, הסיפור בסופו של דבר יהיה עלי - כי כל יוצר כותב בעצם על עצמו. העלילות של הקומיקסים שלי מבוססות לרוב על חוויות אמיתיות. אני מאמין שככל שרמת החשיפה יותר גבוהה, התוצאה יותר מעניינת, ובתור אמן אתה משתחרר מהסיפור. הרעיון הוא לחשוב כמספר סיפורים, ולחבר בין החוויות עד לכדי מכלול סיפורי שלם".
חשוב לך לשמור על ריאליזם בסיפור?
"אני חושב שבסיפורים שלי יש סוג של ריאליזם, אבל חשוב לי שהאיור יהיה קצת 'לא נוח' ולא קל לעיכול".
לא מעניין אותך ליצור משהו שיהיה קצת יותר נגיש לקהל הרחב, יותר מיינסטרים?
"התשובה הפוליטקלי קורקט היא שכן, אבל צריך לשמור על איזון.
אין לי בעיה עקרונית עם המיינסטרים של תחום הקומיקס, אבל חלק מהעבודות שלי, נכון להיום, צריכות להיות מופצות במספר עותקים לא גדול ובפורמט קטן, כמעין עבודות גרילה כאלה. אני קצת סכיזופרן בקטעים האלה. עכשיו, לדוגמא, אני עובד על מיצב וידאו שיתפוס חלל של חדר שלם. לא ממש מיינסטרים".
החיים של אמנים בישראל הם לא פשוטים. מהיכן מגיע הרצון והכוח ליצור?
"כל אחד עושה את מה שיש לו תשוקה אליו. איור זו עבודה קשה שמצריכה כוחות נפשיים, שבעיקר מבוססת על רצון ועל צורך לבצע אותה. הקומיקס מתגמל אותי במובן שיש לי פלטפורמה לעסוק בנושאים שאין להם מקום של ממש בחיים האמיתיים".
מה היית מיעץ לילד קטן שהולך לראשונה לחוג קומיקס?
"חשוב שהסיפורים יגעו בנקודה שתגרום לו לצחוק, ואפילו לבכות. ליוצרים יותר מבוגרים הייתי ממליץ לקרוא המון ולראות סרטים, ותמיד לחשוב על ההתאמה בין סוג הסיפור לסוג הציור. אחרי שהם פיצחו אותה - מומלץ להתחיל לשחק עם החיבור הזה, ולשבור אותו".
