מבריחים מוחות, מפריחים ספינים

בשנה שעברה השתתפתי בקבלת פנים חגיגית במשכן הכנסת לציון זכייתו של פרופ' דן שכטמן בפרס נובל בכימיה. למברכיו, שציינו בהתפעלות את מספרם הגדול של זוכי הנובל הישראלים מתוך מדינה קטנה כל כך, ענה פרופ' שכטמן בזו הלשון: "כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שמחצית מיהודי העולם חיים בישראל וכי עד היום זכו כ-200 יהודים בפרס נובל, מגיעים למסקנה כי סיכוייו של יהודי לזכות בפרס הנכסף יגדלו פי עשרה אם יבחר להתגורר מחוץ לגבולות המדינה".

חוקרים ישראלים שפועלים בחו"ל מוזמנים לפנות לעורך הדעות ב-ynet במייל הבא: opinions@y-i.co.il

זכייתם הטרייה של שני הישראלים, ורשל ולוויט, בפרס נובל בכימיה (שוב כימיה!) מעלה חשד שהם הקשיבו לדבריו של פרופ' שכטמן, ומעלה שוב את נושא בריחת המוחות לסדר היום הציבורי. על פי הנתונים שפורסמו לאחרונה על-ידי פרופ' דן בן-דוד ממרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, ממדי התופעה מבהילים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

לא למדנו דבר מרצח רבין / יאיר צבן

זכו בנובל. ישראל הפסידה(צילום: רויטרס)

כבר לפני עשר שנים פורסמו נתונים לגבי מספר המרצים הזרים באוניברסיטאות האמריקניות כאחוז ממספר המרצים במדינות האם. לשם השוואה, בארצות הברית עבדו שני מרצים אנגלים לכל 100 מרצים שנותרו בבריטניה, שלושה צרפתים לכל 100 מרצים בצרפת. הולנד ואיטליה היו מודאגות מכיוון שהחזיקו בשיא האירופי - ארבעה מכל 100. מספר המרצים הישראלים בארצות הברית עמד על 25 לכל 100 מרצים שנותרו בישראל. אבל זה היה לפני עשור ורק בארצות הברית, כיום המספר הוא 29 ויש להניח כי בשנים הקרובות עוד נתגעגע למספרים הללו. 

אני מציע להפסיק את השימוש במושג "בריחת מוחות". זהו מושג מכובס וניטרלי, כאילו הייתה זאת תופעת טבע מצערת ובלתי נמנעת, משהו שקורה מעצמו, תוצאה של כוח עליון. ראוי לדייק ולומר "הברחת מוחות". הכישלון הזה איננו יתום, יש לו הרבה אבות ומעט אמהות, וכולם ממשיכים להיפגש בכל יום ראשון סביב שולחן הממשלה. לזכותם יש לומר כי האחריות למחדל הלאומי הזה רשומה על שמן של כל ממשלות ישראל מאז אמצע שנות ה-70.

מאז 1973 גדלה אוכלוסיית המדינה ב-130% ואוכלוסיית הסטודנטים באוניברסיטאות גדלה ב-160%. אם לוקחים בחשבון גם את המכללות, גדלה כל אוכלוסיית הסטודנטים ב- 400%. לעומת זאת, אוכלוסיית המרצים באוניברסיטאות גדלה ב-9% בלבד. ביחד עם מרצי המכללות גדל מספרם ב-40%. האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב והטכניון נאלצו לקצץ את הסגל האקדמי הבכיר ב-25-20 אחוזים. זהו חיסכון מרשים לקופת המדינה, משום שמשמעותו היא מחיקה של אוניברסיטה שלמה מעל המפה והעברתה לחו"ל, שם נמצאות כבר אותן אוניברסיטאות שלא קמו בארץ מאז 1973.

ספינים במקום טיפול שורש בבעיה. פרופ' אהוד קינן (צילום: עידו ארז )

מובן שחומרת המצב איננה סוד. הדו"חות של גורמי מחקר ממשלתיים וציבוריים, כגון מרכז טאוב, מוסד נאמן, זעקתם של כל ראשי האוניברסיטאות, ניירות עמדה ואין ספור מאמרים בעיתונות הצליחו להביא את הנושא לשולחן הממשלה. נשקלו שתי דרכי פעולה לטיפול בבעיה: האחת - הכנת תוכנית הבראה ארוכת טווח ומימושה באמצעות תקצוב מתאים. הדרך האחרת הייתה ייצורם של ספינים תקשורתיים (סחרירים), שמטרתם להסיח את דעת הציבור ואת אמצעי התקשורת לתקופה מוגבלת.

אספירין לחולה סרטן

זמן חייהם של הספינים מותאם לתוחלת החיים של הזיכרון הציבורי. ספין שאורך חייו שלוש שנים מספיק בהחלט לחילופי ממשלות ולחילופי שרים, ובוודאי מותאם למגבלות הזיכרון של רוב אזרחי המדינה. ניסיון השנים האחרונות מוכיח כי הממשלה בחרה באפשרות השנייה, שהיא כמובן זולה יותר ונטולת סיכונים.

לפני שלוש שנים, בהשקה חגיגית של יוזמת מרכזי המצוינות באוניברסיטאות, הכריז שר החינוך גדעון סער כי "לאחר שנים שישראל הובילה ביצוא מוחות למיטב האוניברסיטאות ומכוני המחקר בעולם אנו משנים כיוון ומשיבים את המצוינות לישראל". ועוד שמענו מפי השר בשם הממשלה כי "תוכנית מרכזי המצוינות במחקר והשבת המוחות לישראל היא תוכנית של ציונות ומצוינות". הוא גם ציין כי "תוכנית מרכזי המצוינות והשבת המוחות היא חלק מרכזי בתוכנית החומש המתגבשת בימים אלה. התוכנית תחדד את נקודות החוזק של האוניברסיטאות והמוסדות להשכלה הגבוהה ותגביר את המצוינות במחקר ובהוראה".

כדרכם של סחרירים, אותה תוכנית מופלאה שלאחריה "תשקוט הארץ 40 שנה", הסתיימה בקול דממה דקה. במסגרת התוכנית היו אמורים לקום 30 מרכזי מצוינות בעלות ממוצעת של 45 מיליוני שקלים למרכז. רק שליש מהסכום הזה נועד לבוא מתקציב הממשלה, בפריסה על חמש שנים, והשאר מתרומות. בפועל הוקמו רק מחצית המרכזים לפני שנסגרה התוכנית, ובכל מרכז גויסו חבר סגל חדש אחד או שניים חדשים מעבר לגיוס הרגיל. יש לזכור כי בכל אוניברסיטה פורשים ומצטרפים מדי שנה 50-30 חברי סגל בכיר, כך שכל הסיפור הזה היה בבחינת מתן אספירין לחולה סרטן.

הממשלה גלגלה כאן עסקה מדהימה: תמורת סכום זניח של כ-200 מיליון שקל זכתה בשקט תעשייתי לשלוש שנים, וזה לא עניין של מה בכך. כעת מונח תפוח האדמה הלוהט הזה בחיקו של שר חינוך חדש ובינתיים עלה שיעור הברחת המוחות ל-29%, אבל מי סופר?

בעתיד הנראה לעין תמשיך מדינת ישראל לתמוך בארצות הברית על-ידי שיגור מיטב בניה לאוניברסיטאות היוקרה האמריקניות, כמובן לאחר ששכר הלימוד שלהם נתרם על-ידי משלם המסים הישראלי. ממשלתנו היקרה תמשיך להקים חברות הזנק בקליפורניה ולסייע לכלכלה האמריקנית (וגם לאלו של אירופה וסין). יש להניח כי "האסימון ייפול" רק כאשר תורגש פגיעה מוחשית בצה"ל ובמערכת הביטחון כולה, אבל אחרי המבול יהיה כבר מאוחר מדי לחפש פתרונות.

פרופ' אהוד קינן מהטכניון, נשיא החברה הישראלית לכימיה, העורך הראשי של כתב העת הישראלי לכימיה, יו"ר ועדת מקצוע הכימיה במשרד החינוך וחבר ההנהלה של האיגוד האירופי למדעי הכימיה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il