נובל לשלום למלחמה בכימי. ומה עם ישראל?
הארגון לאי הפצת נשק כימי זכה בפרס נובל לשלום בשבוע שבו החלה סוריה להתפרק מנשקה הבלתי קונבנציונלי. בקרוב ודאי תידרש ישראל לנקוט צעד דומה והשאלה היא אם לא הגיעה העת להיות היוזם ולא רק הנגרר והמגיב
השבוע החל פירוק ארסנל הנשק הכימי הסורי ומשטרו של בשאר אסד זכה לשבחים על שיתוף הפעולה שהפגין בפעולה זו. לנוכח זאת, סביר שהלחץ הבינלאומי על ישראל לאשרר את חתימתה על האמנה בדבר איסור פיתוח, ייצור, אגירה ושימוש בכלי נשק כימיים ובדבר השמדתם (להלן: האמנה הכימית) יילך ותגבר. עם כניסת האמנה לתוקפה בעבור סוריה בשבוע הבא, הרי שלצד מיאנמר וישראל שטרם אשררו חתימתן מינואר 1993 - מועד פתיחת האמנה לחתימה - רק ארבע מדינות נוספות נותרו מחוץ לאמנה (אנגולה, דרום סודן, מצרים וצפון קוריאה).
פרס נובל לשלום לארגון לאי הפצת נשק כימי
"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:
האם צריך לעזור למשת"פים? זיכרו את צד"ל /
ד"ר אורית גזית
סוף עונה בקסטרו. המהפכה הקובנית, לאן?
/ ד"ר מרגלית בז'רנו
המשענת של המעצמות נגד האיסלאם הקיצוני /
ד"ר מיכאל תנחום
המקל והגזר. סנקציות על ישראל - טוב או רע?
/ ד"ר ליאור הרמן
למעשה, לא רק שלקריאה זו היה כבר הד חיובי בקרב חלק מאמצעי התקשורת בארץ, בביקורו בהולנד בחודש שעבר הצהיר הנשיא שמעון פרס כי הוא משוכנע שממשלת ישראל "תשקול ברצינות" את אשרור האמנה.
לפיכך הגיעה השעה לבחון את מכלול השיקולים שמן הראוי שיעמדו בפני מקבלי ההחלטות בנושא. מדובר בצעד רב חשיבות שכן האמנה, שנכנסה לתוקף באפריל 1997 במטרה לבער את הנשק הכימי מן העולם, היא חסרת תקדים בכל הקשור למשטר הפיקוח המשולב בה, הכולל חובות דיווח, הסכמה לביקורי פקחים באופן סדיר וביקורות תגר שמשמען קיום ביקורת בהתראה קצרה של 48 שעות.
בת ערובה של הנשק הגרעיני
לאור החשד בדבר קיום מאגרי נשק כימי מבצעיים במדינות המזרח התיכון שנותרו מחוץ לאמנה, הפנה הארגון שאחראי על יישום האמנה הכימית (ה-OPCW) - וזכה אתמול (יום ו') בפרס נובל לשלום על פועלו - מאמצים רבים לצירופן לאמנה.
אולם אלו כשלו בגין "מדיניות הגישור" שבה נקטו מדינות ערב בהנהגת מצרים, מדיניות שהחלה עוד טרם נפתחה האמנה לחתימה וקיבלה אף גושפנקה בהחלטת הליגה הערבית ב-1992 לפיה אין להצטרף לאמנה עד אשר ישראל תתחייב להצטרף לאמנה למניעת תפוצה גרעינית (NPT). צעד שמשמעו ויתור של ישראל על הנשק הגרעיני המיוחס לה.
תקוות ארצות הברית וישראל כי חתימה ישראלית תהווה זרז להצטרפות מדינות ערב לאמנה נגוזו ונשק כימי באזור הפך - כלשון המזכ"ל לשעבר של ה-OPCW - "בן ערובה של הנשק גרעיני". הגם שלימים נכשלה מדיניות זו ומדינות ערב הצטרפו לאמנה הכימית בזו אחר זו, מצרים וסוריה המשיכו לדבוק בה ממניעים שונים (פוליטיים בעיקרם בהקשר מצרים וצבאיים בעיקרם בהקשר הסורי). ישראל, אשר לאחר חתימתה על האמנה נטלה חלק חשוב בדיונים בדבר גיבוש סופי של משטר האימות, נמנעה מאשרור חתימתה.
בעוד השלכות הצטרפות ישראל לאמנה מצויות בשלושה מישורים שונים (פוליטי, אסטרטגי וכלכלי), הרי שהשיקולים האסטרטגיים מנעו הצטרפות חד-צדדית של ישראל לאמנה.
ישראל הקפידה להימנע מלהכחיש או לאשר החזקת מאגר נשק כימי. אולם בהצטרפותה לפרוטוקול ז'נבה האוסר שימוש בנשק כימי וביולוגי בפברואר 1969, היא הקפידה להכניס הסתייגות לפיה היא מותירה בידה זכות תגובה בנשקים אלו אם וכאשר הם יופעלו נגדה. ההצטרפות לצד ההסתייגות גרמה לכך שחשיבות החזקת נשקים אלו נותרה במישור זה בהקשר ההרתעתי בלבד.
שאלה של תמריצים
ניתן אמנם לומר כי אין צורך לישראל בנשק כימי כנדבך במדיניות ההרתעה שלה בשל הארסנל הגרעיני המיוחס לה. אולם, מכיוון שהשימוש בנשק גרעיני הפך ברבות השנים לטאבו, ייתכן ובעבור הסורים הרתעה גרעינית אינה אפקטיבית כנגד הפעלת נשק כימי, לבטח כל אימת שמדובר במטרות צבאיות. לכן קיים היה חשש כי ללא מאגר כימי ישראלי המשטר הסורי לא יירתע מהפעלת נשק כימי - הכל בהנחה שאין די במענה קונבנציונלי ישראלי בכדי ליצור אפקט הרתעתי מספק.
בנוסף, לאחר 2002 התפוגג התמריץ הכלכלי להצטרפות לאמנה. האמנה מטילה הגבלות על סחר בכימיקלים נפוצים רבים בעלי שימוש נרחב במגזר התעשייתי האזרחי עם מדינות שאינן חברות באמנה. לשם כך, אחד מנספחי האמנה כולל שלוש רשימות חומרים שלהם שימוש כפול (קרי, אזרחי או צבאי להכנת חל"כ) ברמות שונות. הסחר בחומרי הרשימה הראשונה, המשמשים בעיקר לצורך ייצור חל"כ, נאסר כבר עם כניסת האמנה לתוקפה ב-1997. הסחר בחומרי הרשימה השנייה, שלהם שימושים נרחבים יותר במגזר התעשייתי האזרחי, נאסר מקץ שלוש שנים, ב- 2000. ואילו חומרי הרשימה השלישית, בהם יש בישראל שימוש נרחב ובכמויות משמעותיות טרם נאסרו.
בעוד האמנה עצמה הסתפקה בהטלת מספר הגבלות על הסחר בחומרים אלו עם מדינות לא חברות, הרי שבשל שיקולים פוליטיים שונים, הסחר בהם טרם נאסר. לכן, ברובד הכלכלי אין לישראל תמריץ משמעותי להצטרף לאמנה.
משמע, לאור פתיחת תהליך הכחדת הנשק הכימי הסורי והעובדה שמכלול נסיבות (הסכם השלום, התלות בארה"ב , סיני כאזור חייץ ועוד) מותיר סיכוי קטן ביותר לשימוש מצרי בנשק כימי כנגד ישראל - בהנחה בכלל כי מאגר הנשק שהיה בידה והופעל עוד בשנות ה-60 בתימן נותר מבצעי - השיקולים הפוליטיים הופכים כעת מכריעים ביחס להחלטה אם להצטרף לאמנה או לא.
ומה יאמר הציבור בישראל?
בהקשר זה יובהר שמאחר ומכוח האמנה, מדינה מצטרפת מחויבת בתוך 30 יום בהגשת דו"ח מפורט ביותר (בריטניה, לדוגמה, הגישה בהצטרפותה דו"ח שהשתרע על פני 240 עמודים) על כלל יכולותיה בתחום, הרי באם ישראל פיתחה ארסנל נשק כימי, עובדה זו תזכה לפרסום רבתי חרף המנגנונים שנקבעו באמנה בדבר חיסיון מידע. די להזכיר בהקשר זה את ניסיונה הכושל של דרום קוריאה להסתיר החזקת מאגר נשק כימי עם הצטרפותה לאמנה ב-1997.
בהתחשב בתעשייה הכימית המפותחת של ישראל, יתרונה האיכותי המוכח בכל הקטגוריות העיקריות של נשק קונבנציונלי, חרדות הביטחון שלה באופן כללי והעובדה שכמה מיריבותיה חימשו עצמן מזמן בנשק כימי, ניתן להניח בסבירות גבוהה למדי שישראל אכן לא טמנה ידיה בצלחת בתחום זה. מכאן עולה שהצטרפותה לאמנה משמעה התמודדות במישור הפנימי והבינלאומי עם חשיפת החזקת מאגר נשק כימי על כך הכרוך בכך.
באשר להשלכות במישור הפנימי, חרף מורשת השואה (תאי הגזים), דומה שלאור המאורעות בסוריה חשיפה כזו תעבור בציבור הישראלי בלא מחאה קשה. להבדיל מהודו,
למשל, אשר בהצטרפותה לאמנה נחשף כי בידיה ארסנל כימי חרף הכחשותיה בעבר (וגם שם החשש מתגובה פנימית קשה התבדה), ישראל נמנעה מיצירת מצג שווא זה או אחר בנושא.
אולם המצב מסובך יותר באשר למישור הבינלאומי. חשיפת מאגר נשק כימי בישראל תהפוך את המדיניות הישראלית שהצליחה להפנות את תשומת הלב בקהילה הבינלאומית לעבר יכולות מדינות ערב בנושא לחרב פיפיות. אם נרצה ואם לאו, חשיפה ישראלית מספקת צידוק מסוים ליכולות הערביות בתחום שישראל הצליחה היטב להוקיע במלחמת התעמולה.
סכנת "המדרון החלקלק"
בנוסף, נשק ביולוגי מקושר תפיסתית לנשק כימי. מאחר שישראל היא היחידה (בחריג המדינה החדשה יחסית, דרום סודן) בקרב הקהילה הבינלאומית שאינה חברה באף לא אחת משלוש האמנות המרכזיות שמטפלות במה שמכונה "נשק להשמדה המונית", ובהן האמנה לאיסור הנשק הביולוגי, הצטרפות לאמנה הכימית עלולה עתה להזמין לחץ בינלאומי על ישראל להצטרף לאמנה הביולוגית. אך חמור מכך בהקשר סכנת "המדרון החלקלק" - טיעון שכיח בישראל בנוגע הצטרפות לאמנות בתחום בקרת הנשק - הוא לחץ להצטרף לאמנה הגרעינית.
קרי, יתגברו הלחצים על ישראל לוותר על היכולות הגרעיניות המיוחסות לה. זאת בשעה שלישראל יהיה אף קשה יותר להתגונן כנגד לחצים אלו שהרי טיעון ישראלי שכיח להדיפתם היה שמשטרי האימות של האמנות הגלובליות לא נותנים מענה מספק לבעיות הייחודיות של המזרח התיכון (מרוצי חימוש, היסטוריה של מעשי מרמה, ועוד). לפיכך, יש צורך בהסדרים אזוריים ייחודים שיניבו הסכמי בקרת נשק ברי אימות. משמע, הצטרפות לאמנה הכימית ובתור שכך הסכמה ישראלית למשטר אימות גלובלי, תערער קשות טיעון זה.
מנגד, חרף הבעיות לעיל, נראה שבחסות המאורעות הנוכחיים ובראש ובראשונה פירוק הנשק הכימי הסורי, תשומת הלב שתופנה לישראל תהיה פחותה מן הרגיל ובתור שכך ייתכן ובהקשר הפוליטי מדובר בחלון הזדמנות.
הצטרפות ישראל בהקשר הנוכחי תספק צידוק לעצם קיום נשק כימי בידיה שכן ניתן יהיה להצביע שכל תכלית החזקתו היתה הרתעתית גרידא. הנה כי כן, מרגע שאויביה מתפרקים מנשק זה הנתפס כ"מתועב", ישראל לא מוצאת בו כל תועלת.
בנוסף, הצטרפות בעיתוי הנוכחי, שעשויה לסייע לממשלו של ברק אובמה במגעיו עם מדינות ערב, תזכה לתמיכת ארה"ב. חשוב מכך, היא עשויה דווקא להקל את הלחץ על ישראל בנושא הגרעיני. ההצטרפות, קל וחומר פירוק נשק בפועל, תמחיש את המחויבות המוצהרת של ישראל לכינון אזור נקי מנשק להשמדה המונית במזרח התיכון "בזמן ובהקשר המתאימים". לאור ביטול ועידת הלסינקי שנועדה לעסוק בכינון אזור כזה ב-2012 בהתאם להחלטת ועידת הסקר של האמנה למניעת תפוצה ב-2010 - החלטה שהיא פרי לחץ כבד מצד מדינות ערב - והכעס על הביטול בעולם הערבי, אין להקל ראש בדיבידנד זה.
באשר לחשש הישראלי מניצול לרעה של ביקורת תגר שמאפשרת האמנה בידי מדינה ערבית חברה (קרי, ניצול ההליכים לחדור למתקנים ביטחוניים רגישים במטרה לצבור מידע שבינו לבין מטרת הביקורת אין דבר וחצי דבר), נזכיר שלא רק שעד כה טרם התבקשה ולו ביקורת תגר אחת, ביקורת תגר אין משמעה גישה בלתי מוגבלת כי אם "גישה מבוקרת", כך שיש מקום לתמרונים ישראליים בלי לגרום להפרה בוטה של האמנה. בנוסף, ישראל תוכל לשעתק, בשינויים המחויבים, את הדרך שבה התמודדה ארה"ב עם חשש זה: עיגון בחוק שיישם את האמנה בארה"ב תוך שימוש בזכות להטלת וטו נשיאותי על ביקורת תגר מסוימת, בהסתמך על שיקולי בטחון לאומי.
לסיום, מאחר שסביר שבתום הכחדת הנשק הכימי בסוריה יופנו העיניים לישראל, ובמיוחד עתה לאור הפומביות הרבה המתלווה לזכייה של ארגון OPCW בפרס נובל לשלום, כדאי שמקבלי ההחלטות ישקלו אם לא ראוי עתה להיות היוזם ולא רק הנגרר והמגיב. ככלות הכול, כמו שהתבטא כבר ב-2001 שר המשפטים בשעתו יוסי ביילין, שתמך בהצטרפות ישראל לאמנה הכימית, "עלינו להימנע מלהפוך למדינה מוקצה. איננו יכולים להישאר תקועים בבוץ לעד רק בגין דברים שנעשו או לא נעשו בעבר".
הכותב הוא חבר סגל במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
