הקימו היאחזות בנגב ללא אישור - ויפונו
קבוצה שהתנחלה בקרקעות השייכות למנהל מקרקעי ישראל בנגב, דרשה להישאר במקום גם לאחר שהתבקשה להתפנות. בית המשפט לא התרשם
קבוצת "גרעין הראל" הקימה היאחזות על קרקע בנגב, ללא אישור ממנהל מקרקעי ישראל. פקח שהבחין במבנים שהקימו, ביקש את פינויים. הקבוצה לא התפנתה, והמנהל התריע כי יפנה אותם בעצמו. בתגובה, הקבוצה הגישה בקשה לצו מניעה. בית משפט השלום אישר את הצו, המנהל ערער למחוזי - וזכה.
התנחלו בנגב, ויסולקו(צילום: shutterstock)
הקבוצה, שהציגה עצמה כ"גרעין התיישבות" ומונה 55 אנשים, הקימה היאחזות על הר אלדד, ממערב לאתר עבדת שבהר הנגב. כשלושה ימים לאחר שהגיעה למקום, פקח של מנהל מקרקעי ישראל הבחין בשורה של מבנים ארעיים שצצו בשטח.
לאחר שהתראת פינוי ותלונה על הסגת גבול למשטרת דימונה לא סייעו, הודיע להם המנהל במכתב כי בסמכותו לסלקם מהקרקע. בתגובה לכך פנו חברי הקבוצה לבית משפט השלום בבאר-שבע, וביקשו צו בהול ומיידי לביטול והפסקת כל הפעולות ה"בלתי חוקיות" שעומד המנהל לבצע. במסגרת זו, עתרו לצו זמני שיימנע את גירושם מהקרקע.
ביהמ"ש קיבל את בקשתם עד לבירור ההליך המשפטי. המנהל הגיש בתגובה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע. בבקשה נטען כי מדובר בחבורת פולשים, שלא הייתה להם כל זכות להתנחל על קרקעות ציבוריות השייכות למדינה.
לדברי המנהל, הקבוצה מעולם לא טענה או הוכיחה - אף לא לכאורה - כי יש לה זכות כלשהי במקרקעין. לכן בקשתה לצו מניעה זמני הוגשה בהיעדר ניקיון כפיים, ועליה להידחות על הסף. מאחר ומדובר בפלישה טרייה, המנהל רשאי לפנותם בהתאם להוראות חוק המקרקעין.
המתנחלים טענו כי המדינה לא החזיקה בפועל בקרקע קודם להגעתם. בנוסף ההודעה על כוונת המנהל לפנותם הוגשה בחלוף המועד המתיר לו לעשות זאת לפי חוק, ומשכך דינה להתבטל.
הם הוסיפו כי מדובר באכיפה סלקטיבית. אמנם לא קיבלו זכות או הרשאה להתיישב בקרקע, אך לדבריהם יישובים רבים אחרים הוקמו בדרך זו - בהם מרחבעם ועזוז שבפתחת שלום. נגדם המנהל לא נקט בהליך כלשהו, ומשכך ניסיונו לסלקם מהשטח מהווה אפליה.
ידי המשיבים אינן נקיות בעליל
נשיא ביהמ"ש, השופט יוסף אלון, קיבל את בקשת הערעור של המנהל, וקבע כי בית משפט השלום טעה במתן הצו.
"מקרקעי הציבור והמדינה אינם הפקר. זהו יסוד מוסד בסדר החברתי ויסוד מרכזי בקיום חברה ומדינה הפועלת על-פי חוק ודין", כתב בפסק הדין. "זכותה של המדינה, ואף חובתה, לעשות ככל הניתן על-פי דין, למנוע פלישה למקרקעי ציבור ומשנתגלו כאלה, לפעול בדרך היעילה ביותר הקיימת על-פי דין לתיקון המעוות ופינוי הפולשים מסיגי הגבול".
לדברי השופט, המשיבים מודים ומאשרים בפה מלא כי אין למי מהם זכות קניינית, חוזית, מנהלית או אחרת בקרקע. במצב בו אין חולק שמדובר במקרקעי ציבור, וכאשר המשיבים ידעו זאת, ברור שפנייתם למניעת הפינוי נעשתה בכפיים מוכתמות ולא נקיות בעליל.
לעניין הטענה בדבר אכיפה סלקטיבית, השופט קבע כי המשיבים לא הציגו מסמך או ראייה לכך שהמנהל אישר לתושבי היישובים האחרים היאחזות בלתי חוקית. ולסיום, המתנחלים חויבו בתשלום הוצאות משפט בסך 7,500 שקל.
90% מהאדמות שייכות למנהל
לדברי עו"ד יערה גוטרמן-גולדנשטיין, העוסקת בתחום המקרקעין, "90% מאדמות מדינת ישראל שייכות למנהל - כך שדרושה הסכמתו לשם הקמת ישוב חדש או היאחזות.
"ביהמ"ש קבע כי מאחר שהמנהל שלח פקחים כדי לוודא שאין אדם שפלש לשטח, הרי שהוא מחזיק בקרקע בפועל, ואין לפרש את החוק באופן מצומצם ולקבוע כי חזקה פירושה שהייה מתמדת בשטח".
- לעיון בפסק הדין
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
