"הבורר": קצת משעמם בעולם התחתון
העונה הרביעית של הסדרה "הבורר" נפתחה לאט: יותר מדי דרמה, מעט אקשן ושיעור ספרותי ארוך במיוחד על אבהות. אבל אז הגיעו נעמי כפית ויגאל הנאצי והחזירו את החיוך לפנים
ביקורת טלוויזיה נוספות:
"בני ערובה": מתח בישראלית שוטפת
"בלו נטלי": שאלות על זנות וכסף
בגזרת האקשן, העונה השלישית הסתיימה לאחר שנדב פלדמן (יהודה לוי, שממשיך להיות מצוין), מגלה כי ייתכן שאביו הוא לא המלך של העולם התחתון (משה איבגי), אלא דווקא הטוען לכתר - יגאל הנאצי (אורי גבריאל). מה צריך יותר מזה בשביל להפיק מלודרמה שתימשך עונה שלמה?
ייאמר לזכות "הבורר" שאחרי השיעור הספרותי שנמשך כמעט חצי מהפרק, העניינים מתחילים לתפוס קצב: האזנות סתר של המשטרה, אבא בספק ששולח את בנו להרוג את אביו הבספק ביולוגי, ואיש עולם תחתון אחד שיורד מהפסים (אבי הטחול בגילומו של שלומי קוריאט), מתחיל לשמוע קולות, ומנסה לשים קץ לחייו.
אבל אם תשכחו לרגע מהאקשן, גזרת הדאחקות מספקת שוב אין ספור משפטים שיוכלו לשמש אתכם בשיחת הקפה או הברזייה הקרובה. בזיכרון שלי נשארה "נעמי כפית" (לירית בלבן), שממליצה: "תניח תפילין, לא כל יום, אבל בשלישי ושישי", או מדווחת: "אין סם שלא ניסיתי ולמה התמכרתי? לתהילים וללשמור נידה". גם אורי גבריאל מקבל שורות מעולות כמו "בוא ניפגש מחר בבוקר - באחת וחצי", או "אנחנו נשלוט בעולם התחתון, יהיה כיף, הכי חשוב לי בעבודה שיהיה כיף".
בהקשר הזה קשה להבין את החלוקה הברורה בין הדמויות שמותר להן "להריץ צחוקים" ואלה שחייבות לספק את הדרמה. לאורך שלוש העונות הראשונות וגם בפרק ששודר אמש, התקשתי למצוא משפט משעשע אחד מהפה של יהודה לוי או משה איבגי. ברור שלהיות הבורר של העולם התחתון זה ג'וב רציני, אבל למה שלא יהיה קצת כיף?
לפרקים מלאים של "הבורר", מידע על הדמויות ורגעים מאחורי הקלעים - לחצו כאן
