הכלכלן שהחליט לחפור
סיום התואר בכלכלה וניהול הפגיש אותי עם האבטלה בתחום. הבנתי שבכל מקרה אשלם מחיר יקר והחלטתי להציל את נשמתי וללמוד ארכיאולוגיה
"אנו ילדי הביניים של ההיסטוריה, ללא מטרה או מקום. אין לנו מלחמה גדולה. אין לנו שפל גדול. המלחמה הגדולה שלנו היא מלחמה רוחנית. השפל הגדול שלנו הוא חיינו".
שש שנים מפרידות בין אלעד שהחל ללמוד כלכלה וניהול לבין אלעד שהחל ללמוד ארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום. אני (אלעד) "של אז" הוא מאותם צעירים שהלכו "על בטוח", למדו מקצועות ריאליים - אך גילו שהם עדיין מצויים בתחתית הסולם. לאני "של היום" אין כבר "בטוח", כיוון שבאותן שש שנים חוויתי כמו רבים מבני-דורי התפכחות מאשליית ה"הליכה בתלם" ומההבטחה הלא-כתובה שקיבלנו מהורינו: שאם נלמד נצליח, נתוגמל על הישגינו והלימודים ישתלמו בעתיד.
הם מוכשרים ומשכילים, אך עדיין מחפשים את דרכם ורבים מהם חיים על חשבון ההורים.
האם גם אתם שייכים לדור האבוד? כתבו לנו באימייל opinions@y-i.co.il
ראשיתם של קורות המסע שלי מצויים עוד במגמת המחשבים בתיכון, ובצבא בו הגעתי לתפקיד ראש צוות תמיכת מחשבים. טיול של אחרי הצבא לא עשיתי. תחת זאת נרשמתי ללימודי כלכלה וניהול במסלול האקדמי המכללה למנהל, מקצוע ומוסד שנראו מבטיחים לעתידו של האמביציונר הצעיר. מודה ומתוודה, לא מתוך עניין מוקדם בחרתי ללמוד כלכלה וניהול, כי אם מכיוון שהתואר נראה לי "נכון", "טוב", ו"משתלם" לעתיד.
במהלך הלימודים גרתי אצל ההורים, אך את הלימודים (במסלול ערב) מימנתי מכיסי בלבד, מעבודה בתחום המחשוב. אולם מסיבות שתיכף אפרט, הנה אני מוצא עצמי היום במסלול ללימודי תואר שני בארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל-אביב. מה פשר ההתפכחות הרדיקלית שהובילה אותי מ"החממה המקצועית" במכללה למנהל לפרוזדורי מדעי הרוח בגילמן?
הטורים הקודמים בסדרה בערוץ הדעות
דור האשליות / גיא קצוביץ'
אבא, אמא, כסף / קרן חמישה
חייבת לרוץ, כי כולם רצים / אורנית בכר
חיים כמו עכברי מעבדה / סמדר הדס
החיים בסנדביץ' / מירב צובירי
אנחנו הילדים של עודף, שנת 83 / שלומית עצבה
אני מדור ה"וואי וואי" / שני גבאי
אל תלכו עם הלב / לב סולודקין
אמנות ההישרדות / מתן כהן
אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין
במהלך לימודיי התבלטתי לטובה וסיימתי בהצלחה, והנה גם בפניי הכתה האמת המרה: אותן ההבטחות לעבודה הגונה נוכח כישורי והמסלול הבטוח ל"הצלחה", התגלו כלא יותר מאשר פנטזיה רחוקה. בחלוף הזמן נוכחתי לדעת כי הכניסה לתחום הופכת יותר ויותר קשה לאור העובדה הפשוטה שהשוק מוצף באקדמאים נואשים לעבודה, גם בעלי סופרלטיבים מחמיאים כמו "התמחות במימון וכלכלה מורחב".
אם יש משהו בסיסי שמלמדים כבר בשלב המוקדם מאוד בלימודי כלכלה הוא שכאשר ההיצע גדל על הביקוש, המחירים יורדים. מהבחינה הזו, המעסיקים יכולים לקבל עובדים בשכר זעום. בכלכלה הכניסה לתחום לרוב מתאפשרת דרך מוקדי שירות טלפוני (Call-Centers) שיותר מזכירים מוקדי תמיכה של חברות אינטרנט מאשר מסגרת בנקאית/ כלכלית מאתגרת. למעשה אלו הן סדנאות ההזעה של העולם המערבי בעידן הפוסט מודרני.
"תקשיבו, עלובים. אתם לא מיוחדים. אתם לא פתיתי שלג יפים ויחודיים. אתם אותו חומר אורגני נרקב כמו כל דבר אחר".
אמת, כדי להתקדם צריך להתחיל מאיפשהו, אלא שה"איפשהו" הזה הידרדר עם השנים למקום נמוך מאוד. הסיכויים לטפס קטנים, וכל זאת במסגרת יוקר מחיה שלבדו חונק את האקדמאי הצעיר. כך הפך הקושי בכניסה לשוק העבודה במקצוע לימודיי לקושי פנימי-רגשי, שהרי לכאורה היו באמתחתי כל הנתונים הדרושים לקריירה מבטיחה.
לאחר כשישה חודשים (!) מייגעים של חיפוש עבודה, הבנתי: אם תואר ראשון בכלכלה וארבע שנות ניסיון בבנקים ובבתי השקעות הביאוני לנקודת התחלה כה גרועה, כבר עדיף לפרוש מהמרוץ.
ללכת בתלם או ללכת אחרי הלב
הדילמה שלי היתה בין "ללכת בתלם" ולגלות שאני ממשיך לשלם מחיר יקר בדמות שכר נמוך בתפקיד שוחק ולא מספק, לבין "ללכת אחרי הלב", שתמיד היה מצוי בתחומי הרוח, ולשלם מחיר יקר (אין לי אשליות התעשרות מעיסוק במחקר ארכיאולוגי אקדמי); ברגע שהבנתי שמחיר יקר אשלם בכל מקרה, העדפתי לפחות להציל את נשמתי ולעבור צד למדעי הרוח.
אני יכול לומר היום בלב שלם כי את לימודי הכלכלה עשיתי בזמנו כרבים מבני גילי משיקולים פרקטיים בלבד. בעת שירותי הצבאי בכלל רציתי להיות מורה להסטוריה, אך התגובות עוררו בי פחד שדחף אותי ללמוד מקצוע "פרקטי", בסך הכול הלא אנחנו מעצמת היי-טק, ולרובנו יש "תסביך אימא יהודיה" עם אותו חלום על תארים מרשימים ומכניסים ביד. אולם ברוב העולם המערבי צעירים משכילים אינם מסוגלים למצוא תעסוקה ההולמת את כישוריהם האקדמיים.
ברור שהחלטתי כרוכה בוויתור ואף בנטילת סיכון כספי. אמרו לי שלא הייתי הולך ללמוד ארכיאולוגיה ללא הרקע המחשובי ואלמלא עשיתי קודם תואר בכלכלה וניהול. אולי יש בזה מן האמת. את "חובי לחברה" כבר שילמתי, עשיתי תואר "פרקטי", בן דור Y קלאסי. כך קיבלתי "תעודת ביטוח" שמרצה את הסובבים אותי.
איני מיתמם - אני מודע לחלוטין לעובדה שהאווירה הלוחצת היא גם תוצר של סיבות פרקטיות: עבודות היי-טק מכניסות יותר כסף. זוגות צעירים רבים נתונים ללחץ לרכוש דירה במהירות האפשרית, וכך מגיעים למצב שבו אנשים חשים שהם חייבים ללמוד את אחד המקצועות ה"חמים" בשוק, וכך להעמיק את המשבר, הרי כך נכנסים עוד מספרים לסטטיסטיקה של "השוק המוצף".
קטונתי מלייעץ לאחרים אם ללכת אחרי הלב או לא. אך הייתי מציע לא להפריז בציפיות, להיות מודעים למסלול הקשה והארוך בטרם מגיעים למעמד "מסודר". מהות מצוקתו של הדור האבוד היא שרבים מאלו שבחרו לוותר על חלומם, הלכו בתלם ולא נהו אחרי מאוויי לבם, מצאו עצמם נוחלים אכזבה מרה.
המציאות שנכפית על הדור שלי אטומה במיוחד כשהיא נבחנת לאור הבטחות לעתיד טוב, ל"שכר על המאמצים", למימוש עצמי. אם נוכח המציאות הזו הפתרון היחיד הוא "למכור את נשמתנו" ובסוף לגלות שגם אותה מכרנו לשווא (ובזול) - איננו יכולים אלא להרגיש כי אבדנו. את האכזבה ואת הייאוש הזה היטיב לתאר צ'אק פלניוק עוד ב-1996, בספרו "מועדון קרב" (שעובד ב-1999 לסרט בבימויו של דיוויד פינצ'ר, ממנו לקוחים הציטוטים).
"כולנו חונכנו על ערכי הטלוויזיה והאמנו שיום אחד נהיה כולנו מליונרים, כוכבי טלוויזיה, כוכבי רוק. אבל אנחנו לא. אנחנו לומדים את העובדה הזאת באיטיות, ואנחנו מאוד, מאוד מעוצבנים".
אלעד אהרון, בן 29, איש תמיכה ומחשוב, בוגר תואר ראשון בכלכלה וניהול במכללה למנהל וסטודנט לתואר שני לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל-אביב.
לפנייה לכתב/ת 
