73 שנות חינוך: כולם היו בניו של הרב צוקרמן
ענק רוח, עניו וצנוע, מסור ושקדן - אבל הרב אברהם צוקרמן שנטמן היום, היה בראש ובראשונה מורה שחינך 73 מחזורי תלמידים, והיה אחראי לעיצוב דרכם של מאות-אלפים בחברה הישראלית. היום הם נפרדו ממנו בדמעות: שרים, שופטים ורבנים בכירים: "את בני מחזורי שאני כבר שכחתי, הוא עדיין זכר"
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
ההלוויה יצאה מישיבת "בני עקיבא" שבכפר הרא"ה, אליה הגיע לפני 73 שנים – וחינך בה לא פחות מ-73 מחזורים של תלמידים. הרב צוקרמן מילא שנים ארוכות את תפקיד מנהל ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, ולימים ראש הישיבה שייזכר כמי שהוביל להכנסת לימודי הליבה בישיבות הציוניות. הוא עמד בראש מרכז ישיבות "בני עקיבא", ואחר כך - "ראש ישיבות בני עקיבא".
אבל בראש ובראשונה, ייזכר הרב המנוח כמי שחולל את מהפכת ההשכלה בישיבות התיכוניות, והכניס את לימודי החול על אף התנגדותו אז של מי שמכונה "אבי דור הכיפות הסרוגות", הרב משה צבי נריה המנוח, שהקים את "אם ישיבות בני עקיבא" בכפר הרא"ה.
"לימדת אותנו את סוד הטיפות"
הרב הראשי לישראל, דוד לאו, ספד לו: "אשריך רבי אברהם שזכית לצאצאים רבים ומלווים אותך תלמידים רבים. ויהיו חיי אברהם של תורה, של זרע של תורה". הוא הוסיף: "תשב ליד כיסא הכבוד, ותראה לו את העמל הגדול. לנו השארת דרך שעלינו להמשיך".
הרב יעקב אריאל, רבה של העיר רמת גן, ספד לרב צוקרמן: "אוי לדור שאבד קברניטו", והוסיף כי הרב "האמין שאפשר לעשות מהפכות, וצריך לעשות את המהפכה".
השר נפתלי בנט סיפר כי הרב נהג להעביר שיעורי תורה בישיבה מדי בוקר, וגילה את "העוצמה האדירה של עולם התורה המחובר לארץ ישראל". לדבריו, "אין לנו מקום לארץ ישראל ללא תורה. התורה היא בסיס הפירמידה. ללא התורה אנחנו לא נהיה". על הרב צוקרמן, ממובילי מהפכת הישיבות התיכוניות, אמר כי "הדואג לדורות מחנך אנשים. הרב צוקרמן חינך אנשים".
מזכ"ל תנועת "בני עקיבא", דני הירשברג, שהרב צוקרמן עמד בראשה וליווה אותה עד לחודשיו האחרונים, אמר: "לימדת אותנו את סוד הטיפות, שטיפה ועוד טיפה חוצבות בסלע. עשרות-אלפי בתים חבים לך את חינוכם, וקירות ביתך לימדונו מה זו צניעות. לימדת אותנו מהי נאמנות לתנועה. רק לפני שנה ערכנו פה את ועידת ההנהגה ופתחנו בהמנון. התעקשת לעמוד על רגליך ולשיר יחד את המילים שכה אהבת, 'יד אחים לכם שלוחה".
האיש שהיה קודם כל - מורה
דרך הארוכה עשה הרב צוקרמן מישיבות המוסר בליטא, כתלמידו של הרב יעקב קנייבסקי (הסטייפלר) - ועד להפיכתו למחולל מהפכת הישיבות התיכוניות. אבל הרב שהעדיף בחייו לברוח מאור הזרקורים, ולהגביל את פעילותו הציבורית אל בין כתלי הישיבות התיכוניות והאולפנות שייסד – היה, בראש ובראשונה, מורה.
תלמידיו הוותיקים והחדשים כאחד זוכרים אותו כמחנך צנוע, רגיש ומסודר, שלא החסיר ולו
שופט בית המשפט העליון בדימוס, צבי טל, היה מראשוני תלמידיו של הרב אברהם צוקרמן בישיבה, עוד כתלמיד צעיר מפולין בשם צבי טייטלבוים. "פגשתי את הרב צוקמן בשנת 1940, הוא הגיע כראש ישיבה טרי ואני כתלמיד צעיר", הוא מספר. "יחד עם הרב נריה הוא היה מעמודי התווך של הישיבה.
"על הרב נריה דובר רבות, הוא היה דמות ציבורית מוכרת, אך הרב צוקרמן היה יד ימינו. הוא הכיר וזכר כל אחד ואחד מתלמידיו, ומדובר באלפים. את בני מחזורי שאני כבר שכחתי, הוא עדיין זכר".
"הייתה לו גישה חינוכית מאוד מיוחדת, וכל תלמיד אצלו היה מקרה יחידני. שנים אחרי הוא עוד זכר את התכונות של כל אחד מהם, וכיצד לדבר איתם. מעולם לא ראיתי אותו מסתכל בדף או מקריא, הוא זכר הכול בראש ובצורה שוטפת וקולחת. הפינה החמה שיש לתלמידיו אליו לאורך שנים רבות, זה משהו בלתי ניתן לתיאור".
טל, שגם בנו ונכדו התחנכו בכפר הרא"ה אצל הרב צוקרמן, מגדיר את הישיבה, במישור הלאומי, ישיבת כ"'אם הישיבות' של הציונות הדתית. מכאן הכול צמח". לדבריו, הרב היה נוסע בתחבורה ציבורית, לדיונים ולישיבות. "לא היה לו נהג פרטי או מישהו שיסיע אותו, ואפילו לא רכב. הוא היה אדם עניו ופשוט, שעיצב את דמות 'בני עקיבא' כאחד המפעלים החינוכיים הגדולים והמשפיעים בישראל".
הרב דרוקמן "עדיין מכניס עיתונים בנעליים"
"למדתי בישיבה לפני 68 שנים, בשנתה השישית של הישיבה", מספר הרב אברהם דרוקמן, תלמידו של הרב צוקרמן, ולימים מבכירי רבני הציונות הדתית, וחתן פרס ישראל. "הוא היה שם כבר מהשנה השנייה כשהרב נריה קרא לו לתפקיד, ומאז היה לנו קשר הדוק במשך השנים. אני זוכר אותו מסודר מאוד ומאורגן. הכתיבה שלו, הדיבור, החינוך - הכל היה שיטתי. שום דבר לא היה אצלו כלאחר יד.
"הוא השקיע את עצמו בעבודה חינוכית במשך עשרות בשנים. היום זה כבר לא 'במודה', מי נשאר במקום עבודתו עד זיקנה ושיבה? כולם מחפשים קידום. להישאר באותו מקום זה כוחות, זו עוצמה. לפתוח עשרות שנים את שנת הלימודים, בכל פעם מחדש, דורש עוצמה בלתי רגילה".
הרב דרוקמן מחדד כי לרב צוקרמן הישיש הייתה השפעה ואף מעורבות אישית בכל ישיבות ואולפנות בני עקיבא, והוא היה חבר בכמעט כל עמותה חינוכית שלהם. "אי אפשר לתאר את המסירות שלו לבני עקיבא, זה יותר ממשרה או עבודה, זה מפעל חיים.
"כשהגיע לגבורות, הוא ביקש ממני להחליף אותו בתפקיד הזה", הרב דרוקמן מוסיף. "הוא ביקש שאכנס לנעליו עם כל הקושי שבדבר. ראש ישיבה צעיר שהיה צריך להחליף את קודמו, ראש ישיבה ותיק - בא לרב נריה, והתלונן כי מדובר 'בנעליים גדולות מדי'. הרב נריה החווה בידיו על ערמת עיתונים, ואמר לו: תכניס כמה לנעליים ותסתדר. ככה הרגשתי כשהוא ביקש ממני למלא את התפקיד שלו, ואני עדין מרגיש את צורך לשים עיתונים בנעליים".
"כשהרב בחן אותנו על ביאליק"
"הרב צוקרמן, אבא, מחנך של דורות", אומר בקול רועד ח"כ מוטי יוגב ("הבית היהודי"), אף הוא מתלמידיו של הרב. "כל אמירה, כל שיחה אצלו היא חינוך, היא דבר מה שאתה יכול ללמוד ממנו ולקחת אתך הלאה, והכל מתובל אצלו בהרבה הומור ורוך. על אף שהיה ידוע כקפדן על סדרי הלימוד והזמנים, הכל היה מתוך איזה יושר פנימי ומוסר. המנהיגות שלו הייתה כזו בהתאם".
"ראיתי אותו רק לפני חודשיים בפתיחת שנת הלימודים בישיבה, עומד לפני התלמידים ואומר בטבעיות: לפני 73 שנים פתחנו את הישיבה, כאילו זה היה אתמול. עד הרגע האחרון הוא היה דמות מחנכת, וחלק בלתי נפרד מהישיבה".
"כמי שלמד בישיבת נובהרדוק הוא היה בקיא בכל מכמני התורה, ואהב לעשות לנו מבחני ידע על התנ"ך, מצטט פסוקים או אמירות, והיה מבקש מאיתנו להגיד מהיכן הם לקוחים. אני זוכר כתלמיד שפעם הוא שאל על ציטוט מסוים, ואף אחד בכיתה לא הרים יד. בתגובה הוא אמר בחיוך: 'מילא תנ"ך לא יודעים, אבל גם ביאליק לא?' כזה היה".
עסק בחינוך, נגעל מעסקנות
"הרב צוקרמן הוא תמונת נוף מולדתי", אומר צביקי בר חי, ראש המועצה האזורית הר חברון.
"עוד הרבה לפני היותו מחנך, כבן כפר הרא"ה. עוד הכרתי את אביו שלו קראנו כילדים 'סבא נחמיה'. היום אנחנו מסתכלים על הדמויות האלה כדור הנפילים".
בר חי זוכר בהתפעלות את עבודת הצוות המופלאה של שני ענקי "דור הכיפות הסרוגות", הרב צוקרמן והרב נריה: "זה מהלך מאוד לא מקובל שבראש מוסד שכזה עומדים שני אנשים, והם ידעו לעבוד יחד, שזה דבר מדהים ביותר לראות. מהם למדתי איך לחלוק הנהגה, לא בקינאה, ולא במרפקים - אלא בשותפות, כשכל אחד משלים את השני".
"כשישיסט, הייתי בוועד הכיתה, וחלק ממסורת הפיכת חמשושים לשישיסטים, הייתה באיזה מעשה שובבות. יום אחד הכרזנו על שביתה. לא זוכר אפילו בגלל מה, אבל הודענו שלא לומדים וזהו. הוא ביקש להיפגש עם הוועד, ובשיא הרצינות ישב מולנו וניסה להבין מה קרה? למה שובתים? וכשהסברנו לו, הוא אמר בחיוך: 'חברים, עליתם לשישית. אצלנו רגילים לכך שגוזלים שמקבלים כנפיים תמיד רוצים לעוף', נפתור את כל הבעיות תחזרו ללימודים".
איך אתה רואה היום את ההשפעה ציבורית שהייתה לו?
"יחד עם הרב נריה הוא הקים את 'דור הכיפות הסרוגות', כמו שאומרים. הוא עסק בחינוך, ולא נמשך לעסקנות או לאלף-ואחד דברים שאפשר להימשך אליהם, ובהתמדה הקים דורות של תלמידים. הקים דרך חינוכית. למעשה את כל מה שאנחנו רואים היום בצבא, באקדמיה ובהתיישבות. הכל מעשה ידיו".
יוני גנוט: "היום אני מצטער שלא הקשבתי לו יותר"
"בתקופה שבה למדתי בכפר הרא"ה, הרב נריה היה כבר היה מאוד מבוגר, ומי שניהל את הישיבה בפועל, היה הרב צוקרמן", מספר המוזיקאי יוני גנוט. "המנהיגות שלו הייתה מאוד שקטה ואינטימית כזאת. המפגש העיקרי בינינו היה בשיעור הבוקר המפורסם.
"זה זמן שמבחינת רמת הקשב הוא לא הכי איכותי. החבר'ה גמרו להתפלל, רוצים כבר להוריד את התפילין וללכת לאכול ארוחת בוקר. אני לא זוכר שהקשבתי במיוחד, מלבד כל מיני ניבים וביטויים שהיו מזוהים אתו, כמו 'מרן הרב חרל"פ'. כנער זכרתי אותו בעיקר בזכות ההתמדה שלו, כמי שתמיד תמיד הגיע לשיעור. בצניעות שלו".
"די פספסתי אותו בתקופה ההיא. הוא היה מאוד שקט וצנוע, ודיבר לאט ובמונוטוניות בלי תנועות ידיים או 'עזרים' כאלה ואחרים. בדיעבד הרגשתי צער על שלא היה לי מספיק אורך רוח או חוכמה לספוג ממנו ביומיום.
"רק כשחזרתי לישיבה כבוגר, יכולתי להעריך עד כמה היה הרב עשיר בידע, ולהאזין לדברי התורה שלו באותן שבתות, היה פשוט חוויה מיוחדת. חבל שרק כבוגרים יותר, ראינו איזה ים של תורה האיש הזה היה.
"הוא אף פעם לא חיפש את ההכרה, או מקום של כבוד. פשוט הגיל המופלג שהוא זכה בו, גרם לכולם להרכין ראש בפניו. הוא כל כך התרחק מלבטא הנהגה בצורה פומבית או פורמלית, והעדיף תמיד לעבוד בשקט וביסודיות... לעומת רבנים שבגילאים מאוד צעירים כבר שם, בתוך הציבוריות, הוא תמיד שמר מרחק. זה הייחודיות שלו. מים שקטים שחודרים עמוק".
לפנייה לכתב/ת 
