מאאוטסיידר לסנדק: לו ריד בדברי ימי הרוק

עוד נדבך חשוב בחומת הרוק נשר אמש (א'), עם לכתו של לו ריד, שנפטר בגיל 71. בדרכו הבלתי מתפשרת, שהתפלשה בצדדים האפלים של החיים, הוא מצא את היופי שבלכלוך והעונג שבמכאוב.

"קסם ואבדון", כך הכתיר לו ריד את אלבום הקינה היפה שהוציא ב-1992, אלבום נושא שהוקדש לשני חברים שהלכו לעולמם מסרטן, "דוק" (התמלילן הנפלא דוק פומוס) ו"ריטה". בשירי האלבום עסק ריד בכאב הפרידה, ובדרכו הישירה כמו העניק דרך להתמודד עם אובדן ואבל, עם המפגש עם קדושה בדיוק ברגעים הקשים ביותר. עם מותו המצער, יכולים אולי מאות אלפי מעריציו לשאוב נחמה משירי האלבום הזה, כמו "חרב דמוקלס" ו"כוח ותהילה", שכרגיל אצל ריד מילותיו קשוחות, מדכדכות, אבל מצליחות לראות את הקסם גם ברגעי השפל. בעיקר ברגעי השפל.

בין אם כחבר באחת הלהקות המשפיעות ברוק (גם אם היתה זו בעיקר השפעה שבדיעבד), "וולווט אנדרגראונד", או כאמן סולו שמתנסה בסגנונות חדשים ואלבומי נושא מאתגרים, הוא הפך לסנדק רוק שאמנים רבים, מדיוויד בואי עד מטאליקה, ביקשו לעבוד איתו. לא תמיד עבודתו היתרגמה להצלחה כלכלית, אבל כשלו ריד שר, עולם הרוק הקשיב.

חשמל זורם בכפות ידיו

ריד מעולם לא היה יוצר פופ שמנסה לתת גוד טיים למאזיניו. הוא תמיד תבע מהם לקחת חלק בעולמו האפל, בחוויותיו הקיצוניות. בתמורה, הם זכו ליצירות טוטאליות, עמוקות, יפהפיות לעתים. כמו באמירה של אוסקר וויילד, גם לו ריד היה מוטל בביבים שבצד הדרכים, אבל הביט מעלה לכוכבים.

זה לא שהוא נולד בביבים - הוא דווקא נולד למלכת יופי לשעבר ולרואה חשבון שהחליף את שם המשפחה מרבינוביץ' לריד כאשר לו היה בן שנה. כנער, בפרבר האמיד פריפורט שבלונג איילנד, ביקש וגם קיבל גיטרה חשמלית ואופנוע. אבל התפרצויות זעם שחווה בגיל ההתבגרות, ובעיקר העובדה שהראה סימני משיכה לבני מינו, גרמו לאביו ואמו לשלוח אותו לטיפול אינטנסיבי בנזעי חשמל.

בדיעבד, התייחס ריד לטיפולי החשמל האלה כנקודת מפנה בחייו: מצד אחד, הם הראו לו כמה כוח יש במוזיקה חשמלית, ומאידך, הם פגעו קשות בזכרון שלו, והוא חשש ששאיפותיו להיות כותב לא יתממשו לעולם. להוריו לא סלח על הבגידה הזאת, וב-1974, הוא שר בחמת זעם בשיר "Kill Your Sons": "כל הפסיכיאטרים בגרוש שלכם / מעניקים לכם טיפול בחשמל... אתם לא יודעים שהם יהרגו לכם את הבנים".

אחרי האוניברסיטה הוא פגש את ג'ון קייל, צעיר וולשי שעבר לניו יורק והתמחה אצל גדולי המוזיקאים האוונגארדיים של התקופה - ג'ון קייג' ולמונט יאנג. השילוב בין הסגנון האוונגארדי של קייל (והויולה שלו) לבין אהבתו של ריד לרוקנ'רול ולמשוררי הביט הביאה להקמת ההרכב יוצא הדופן "וולווט אנדרגראונד" ב-1965. רבבות מילים נכתבו על הלהקה, שהשפעתה על הרוק ממשיכה עד היום. היטיב לנסח זאת המפיק בריאן אינו: "דיברתי לאחרונה עם לו ריד, והוא אמר שהאלבום הראשון של וולווט אנדרגראונד נמכר ב-30 אלף עותקים בחמש השנים הראשונות לצאתו. המכירות עלו מאז, אבל האלבום כל כך משמעותי לכל כך הרבה אנשים, שאני חושב שכל אחד מאלה שקנו את 30 אלף העותקים הקים אחר כך להקה".

נדמה שהחשיבות העיקרית של הלהקה היתה בחדשנות ובהיעדר הפשרות שלה. עם שירים שעסקו בנושאים קשים וסמים קשים, ניהיליזם ודמויות שוליים. אפילו שם הלהקה, כמו גם השיר "ונוס בפרווה", הם שמות ספרים שעסקו בסאדומזוכיזם. גיטריסט הלהקה סטרלינג מוריסון העיד שריד "ניסה תמיד לנוע, מנטלית ורוחנית, למקום שאיש עוד לא היה בו". הקו הדק בין רוק לאמנות היטשטש עוד בזכות החסות שפרש עליהם אמן הפופ ארט אנדי וורהול, שצירף אותם לקולקטיב האמנות שלו שהתקרא "פקטורי".

החיכוכים בין קייל לריד הובילו לעזיבתו של הראשון. למרות שחברי הלהקה - שמלבד ריד ומוריסון כללו גם את המתופפת מו טאקר - המשיכו עם נגנים אחרים, החבילה התפרקה, וב-1971 ריד יצא כבר לקריירת סולו.

לצעוד עם בואי לצד הפראי

אחרי אלבום ראשון שלא זכה להרשים ("לו ריד"), היה זה מפגש עם מעריץ של "וולווט אנדרגראונד", דיוויד בואי, שהתחיל להביא לו את ההצלחה המיוחלת. בואי, והגיטריסט שלו מארק רונסון, הפיקו לריד את האלבום "Transformer" והצליחו להפוך את הפואטיקה האפלולית שלו לחומר שממנו עשויים להיטים ממצעדי הפזמונים. לא מאמינים? נסו להעביר יום בהאזנה לתחנה צבאית הדוגלת בלהיטים מוכרים ומירב הסיכויים שתיתקלו ב-"Walk On The Wild Side", השיר הכי קליט שנכתב על טרנסקסואלים, מין אוראלי וזונות ממין זכר עד כה.

כיאה לשני יוצרים שנהגו ללהטט בין הג'נדרים, בואי כתב כמחווה לריד את השיר "Queen Bitch", שניסה לחקות את סגנונו. השיר, שנכלל במקור באלבומו של בואי "Hunky Dory", זכה לביצוע מיוחד של בואי וריד ביום הולדתו ה-50 של ריד, במדיסון סקוור גארדן.

אחר כך פנה ריד למפיק ייחודי אחר, בוב אזרין, ליצירת אלבום הנושא הקשה והמדכדך "ברלין", על דמויות מכורות לסמים ובלתי מתפקדות. שיאו של האלבום בשיר "The Kids", שם מספר ריד איך הרשויות רוצות לקחת לדמות הראשית את ילדיה. אזרין גייס את ילדיו הפעוטים והקליט אותם בוכים בשיא השיר.

אחרי שלל אלבומי אולפן ואלבומי הופעה, הפתיע ריד ב-1975 עם האלבום הכפול Music Metal Machine, יצירה בלתי שמיעה כמעט של פידבקי גיטרות ורעשי אולפן במהירויות שונות. יש הרואים בה את הניצנים הראשונים למוזיקת אינדסטריאל ונויז, ויש הרואים בה בעיקר מהתלה של ריד כדי לנסות ולסיים את החוזה שלו עם חברת התקליטים שלו, RCA, בהקדם.

ב-1978 הוציא את האלבום שבעיני הוא הטוב ביותר שלו, "Street Hassle", בו הוא מנתח את דמותו הציבורית בלעג מצמית: "חיית הרוקנ'רול... נרקומן הומו מזדיין". שיר הנושא המהפנט הוא יצירה בת 11 דקות הבנויה סביב פראזת צ'לו בעוד ריד מספר שלושה סיפורים קצרים ומוזרים על מוות וכאב לב.

אחרי שנים של נתק, חברו ריד וקייל עם מותו של המנטור שלהם, אנדי וורהול, ליצירת האלבום המרגש "Songs For Drella", הראשון המשותף שלהם מאז 1968. נראה כי למרות שהאלבום הוצג כשיתוף פעולה, השירים נכתבו ברובם על ידי ריד. אחד האנשים שהיו מעורבים באלבום גילה כי ריד יכול היה גם לחזור לאולפן לאחר יום שלם של הקלטות, למחוק את העבודה המשותפת עם קייל ולהקליט הכל מחדש, לבד.

כשפגשתי אותו בביקורו כאן באמצע שנות התשעים, הזהירו אותי מראש שלא מדובר באמן נחמד לבריות. כנציגת חברת התקליטים שלו דאז, וורנר, ישבתי איתו ב"הארד רוק קפה" המנוח של תל אביב לשעה קלה וניסיתי ככל יכולתי לנתב בין הנסיון להנעים את זמנו ולבין מתן כבוד להיעדר הקומוניקטיביות המפורסם. למזלי ישבה לידו זוגתו המקסימה לורי אנדרסון, שבחיוכה וגומות החן שלה תיווכה בינינו, והוכיחה עד כמה היתה השפעתה עליו חיובית, אמנותית ואישית כאחד. מאוחר יותר, בהופעה שהעניק כאן, חשבתי לעצמי שאם בזכות האישיות המסתגרת הוא מצליח ליצור אמנות שכזו, יצאנו ברווח.

מפתה לדבר על הפיוס שחש ריד עם העולם מאז שנות התשעים והאלפיים. בין אם מדובר בכבוד שקיבל כש"וולווט אנדרגראונד" נכנסו להיכל התהילה של הרוקנ'רול, או העובדה הבלתי נתפסת, שהוזמן להופיע בקונצרט מול האפיפיור ברומא. הוא הוציא ספרי תצלומים, השתתף בסדרי פסח המוניים, נתן את קולו לסרט האנימציה "ארתור והמינימונים 2", והלחין מוזיקה לטאי צ'י. אבל האפלוליות לא עזבה אותו מעולם, והוא המשיך לעסוק בה גם כשהמבקרים קטלו, כמו באלבום הנושא לשירי אדגר אלן פו או אלבומו האחרון, שיתוף הפעולה עם מטאליקה, "לולו".

עצוב שלו ריד לא איתנו, אבל ברור שאת השפעתו על עולם המוזיקה נמשיך עוד לשמוע ביצירות חדשות ואמנים חדשים בעשורים הקרובים.