ילדים נעלמים בין דפי הספרים

להיעלם ולהתגלות. להיות וברגע הבא לא להיות. כבר הוכרז כי זה המשחק העתיק ביותר. המרחק שבין "הנני" ובין "אינני" הוא קצר משנרצה להודות, ולא תמיד השליטה בידינו. לפעמים אנחנו מחפשים בבלי דעת, והחרדה הולכת ומתפשטת - ומה שהיה משחק כבר אינו משחק עוד. לפעמים אנחנו אלה שנעלמים.

• שחר מריו-מרדכי על אהבות שאי אפשר
• איריס לעאל על רעידות אדמה פוליטיות בספרים
• רועי צ'יקי ארד חוזר לעלילות אפריקניות
  

"פיטר פאן". טרגדיה תמימה

"פיטר פאן", מאת ג'. מ. בארי  

"כל הילדים גדלים, חוץ מאחד".

שורת הפתיחה הנודעת הזאת אוצרת בתוכה קסם. חיים שהם הרפתקה וגם מוות - שהוא הרפתקה לא פחותה. פיטר פאן, ראש וראשון לילדים האבודים, נכנס דרך החלון של חדר ילדי משפחת דארלינג וברגע אחד משבש כל סדר וחוק. הילד שמסרב לגדול, מאיר באור סרקסטי את סדרי העולם הוויקטוריאני: את אטימותו של האב, את המוסכמות הנוקשות ואת העתיד הצפוי. כל אלה עולים ברגע אחד כעשן בארובה. אם נתעקש, נגלה בילד הזה שאינו גדל קווים טרגיים, אך למעשה, מה שמתגלה כטרגי נעוץ במציאות עצמה, שמשתרעת מעבר לארץ לעולם לא. כי פיטר פאן נשאר תמים וחסר לב, ואת זה אף עיבוד הוליוודי לא יכול לטשטש.

"האבודים", שישה מתוך שישה מיליון, מאת דניאל מנדלסון 

"האמת היא שלא. לא יכולתי לתאר לעצמי ואני עדיין לא יכול".

"האבודים" הוא אחד הספרים החשובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. האופן שבו הוא מצליח לתאר טרגדיה של משפחה אחת, לפתוח דלת במקום בו האמנו שיש רק קיר היא פלא דוקומנטרי וספרותי של ממש. דניאל מנדלסון מתחקה אחר קורותיהם של שמיל אחיו של סבו, של אשתו אסתר ושל ארבע בנותיהם שנרצחו בשואה. ללא ספק זו אינה אגדה.

"האבודים", שישה מתוך שישה מיליון. לקרוא את הדמעות שבדברים

במהלך הקריאה נדמה לפעמים שכל שיש בידנו לעשות הוא רק לשנן עובדות, שמות, תאריכים, מקומות. אך יש לזכור שכדי לצקת את האובדן של ארבע הבנות והוריהם למילים, עושה מנדלסון שימוש בפרשות השבוע, כמו גם בידע הקלאסי שלו. "יש דמעות בדברים", הוא מצטט את השורה הידועה מתוך "אנייאס", ואנו קוראים ויודעים כי אמת.

"ורוניקה", מאת מרי גייטסקיל 

"לחלק מהילדים שהכרתי לא היו הורים, או שהם לא הכירו אותם, אבל לרובנו היו הורים, כל כך לא מזמן, עד שנדמה היה שהם בחדר הסמוך".

זה לא סיפור על ילדה נעלמת. לא על פניו לפחות. "ורוניקה" הוא רומן על דוגמנית עבר שחיה הווה אפור וכאוב. הגיבורה אמנם דוגמנית, אך בסיפור אין דבר סטראוטיפי. גייטסקיל מתארת זיכרון של חיים מסמאים בזוהרם התאוותני, שהתקיימו בסאן פרנסיסקו ובפריז של שנות ה-80. דווקא בתפאורה הזאת היא מסמנת במדויק את הטבעת הראשונה של האובדן.

"ורוניקה". דיוקן מצמית של כאב

הרגע בו הילדה כמעט נדרשת להיעלם מונח שם לפנינו, כבר בסיפור הראשון שהאם מספרת לבתה. במסווה של צבעים בוהקים משוטט ברומן צבא חרישי של ילדים וילדות אבודים. האכזריות שאופפת אותם נדמית לכל כמוצדקת וטבעית. גייטסקיל שבה וממרקת את פיסת החיים שהיא כותבת עליה, ומחדדת את האובדן הראשון שממשיך לבעור. וכך מה שנדמה כפני שטח יפים בלבד - מתגלה כדיוקן מצמית של כאב.

"בריחה", מאת אליס מונרו  

ב"בריחה" של אליס מונרו ישנם שלושה סיפורים הנעים סביב אפיזודות שונות בחייה של ג'ולייט. בסיפור "שתיקה" נעלמת בתה של ג'ולייט. אין שום הסבר טוב לבריחה הזאת. לא התעללות ולא אימה משפחתית או היסחפות אחר כת. רק שתיקה הולכת ונמשכת של בת שחתכה את כל הקשרים הבסיסיים. בת שעשתה את מה שהדם והתרבות מלמדים שוב ושוב שאסור שיקרה.

אליס מונרו. לכתוב מציאות חסרת הסבר(צילום: דרק שפטון)

האופן שבו מונרו כותבת את המציאות חסרת ההסבר הזאת, לצד הידיעה שאינה מניחה לנו מפתח מתחת לשטיח ובכל זאת נותנת לנו לחוש היכרות מפליאה עד כאב עם העולם שלה ועם ההחלטות הרגשיות שנלקחות בו, הן רק חלק מהסיבות שאני אוהבת אותה כל כך.

"תיק נעדר". המקום בו הסיפור מגלה את פניו

"תיק נעדר", מאת דרור משעני

"והוא נראה לכם במצבו הרגיל או שהיה משהו חריג באיך שהוא התנהג?

הבחנתם במשהו?"

ילדים נעלמים הם לחם חוקו של הבלש הספרותי שנדרש להבחין בכל. אבל אולי זאת הסיבה שאברהם אברהם, הבלש שיצר דרור משעני, מטיל ספק בעצם היעלמותו של הנער הנעדר שהוריו מגיעים למשרדו. הרי זהו עניין לספרים ולא לחיים, ובלש משטרתי צריך לדעת למתוח את הקו ביניהם.

והנה משעני מבלבל את היוצרות בגלוי ויוצר רומן בלשי שמתכתב עם מוסכמות הז'אנר ומספר סיפור שובר לב, על חקירה שהכול משתבש בה, על היגיון ישר שאינו מוכיח את עצמו, על ספרות וחיים שמחליפם מקומות ועל חדרים שאיש לא פותח. הבלש אינו גואל ומושיע. במרווח שנוצר בשל כך, הסיפור מגלה את פניו.

ספרה של יערה שחורי, "שנות החלב", ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר.