משחק הציתותים: פרנויה אמריקנית

אנשי מקצוע בישראל ובעולם לא ממש נפלו מהכיסא כשמסמכי סנואודן החלו להתפרסם. בכירי קהיליות המודיעין במערב, וגם ברוסיה ובסין, יודעים היטב שכבר לפני עשור ויותר הפכו סוכנויות הביון של ארה"ב למפלצות זוללות הכול שעוסקות בכל סוגי הריגול, בכל התחומים, בהיקף שאין לו אח ורע בעולם.

המערכים שבאמצעותם אוספות סין ורוסיה מידע ומודיעין מדיני, כלכלי, צבאי ותעשייתי אינם מתקרבים אפילו ליכולות ולממדים של מערכי הביון האלקטרוני והסייבר שמפעילה סוכנות הביטחון הלאומי של ארה"ב (NSA) בשיתוף פעולה עם בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. האמריקנים מצותתים ומיירטים שדרים לעיתים קרובות, רק מפני שהם יכולים.

מאז פיגוע התאומים בספטמבר 2001 הם פיתחו יכולות לטפל במאסות של מידע על פני כל הגלובוס (הם התחילו כמה שנים לפני, אבל האסון ההוא הבהיר להם שהם עומדים בפני מלחמת עולם שלישית שבה האויב הוא הג'יהאד הבינלאומי).

 לכן כעת יש לאמריקנים יכולות מחשוב (מחשבי-על, למשל), ויכולות מדעיות-טכנולוגיות שמאפשרות להם לא רק לקלוט ולהקליט עשרות מיליוני שיחות טלפון וצ'טים באינטרנט, אלא גם לאתר ולברור מתוכם את הפריט שבו הם מעוניינים. בנוסף יש להם גישה ישירה ומהירה לחוות השרתים של הגורמים המרכזיים בעולם התקשורת והאינטרנט, גוגל למשל; אך בעיקר - יש להם תיאבון עצום לאסוף ולאגור מידע באמצעים טכנולוגיים כדי לחפות על הקשיים שבהם הביון האמריקני נתקל באורח מסורתי במאמציו לגייס ולהפעיל מקורות אנושיים איכותיים (יומינט).

זרעי הפרנויה

סיבה נוספת לתיאבון הזה לביון טכנולוגי היא מה שאפשר לכנות פרנויה מדינית-מודיעינית. שורשיה בתקופת המלחמה הקרה, כשה-CIA, תכופות, לא הצליח לספק את הסחורה וארה"ב הופתעה פעם אחר פעם. היו גם לא מעט מקרים באותה תקופה שהצדיקו את החשש של הדוד סם מפני בכירים וקברניטים בעלי ברית שהעבירו או מכרו לסובייטים מידע רגיש ושיתפו עמם פעולה בסתר. דוגמה בולטת היא המרגל גינתר גיום, שפעל כחפרפרת בלשכתו של קנצלר מערב גרמניה בשנות ה-70. גיום העביר את סודות נאט"ו, הצבאיים והמדיניים, למפעיליו במזרח גרמניה ומשם לקג"ב במוסקבה. כשהפרשה נחשפה ב-1974 נאלץ הקנצלר ווילי ברנדט להתפטר.

"מתקן הריגול" על גג שגרירות ארה"ב בברלין(צילום: גטי אימג'ס)

(צילום: google maps)

בינתיים חלפו עברו ימי המלחמה הקרה והיום אין לארה"ב - ככל הידוע - סיבה מעשית, הצדקה מוסרית או עילה חוקית להאזין לטלפונים של מנהיגי המערב, בעלי בריתה. אבל מה לעשות, הפרנויה וכמוה גם התחושה שאנו, האמריקנים, יכולים לצותת מבלי שניתפס, הביאו את הנשיא בוש הבן לאשר את הציתותים ומאז זה נמשך ללא בקרה. האבסורד הוא שב-NSA - כנראה - אף פעם לא עשו שימוש במה שהעלו האזנות הסתר שלהם למנהיגים ידידותיים.

אובמה אפילו לא ידע שעומד לרשותו מכרה זהב כזה של מידע. חשוב גם לציין שמעריכי הביון האמריקניים לא מצטיינים בפרשנות של מה שהם שומעים או קוראים, ולכן הם לא מפיקים ממה שיש בידיהם את המודיעין באיכות וברמת הדיוק הנדרשים. אבל זה כבר סיפור אחר.

הם מרגלים גם בישראל

ממסמכי מחלקת המדינה שחשף הטוראי ברדלי מנינג והדליף לוויקיליקס עולה שלא רק אנשי ביון, אספנים כפייתיים של מידע חשאי, משתתפים במשחק הציתותים אלא גם דיפלומטים אמריקנים. שרת החוץ בממשל בוש, קונדוליזה רייס, הורתה לאנשיה ברחבי העולם לבקש מספרי טלפון מבכירים במדינות שבהן שירתו. לא קשה לשער שמספרי הטלפון האלה נחתו ונוחתים גם כיום על שולחנו של ראש ה-NSA ושימשו עד לאחרונה את צוות הטכנאים הפועלים משגרירות ארה"ב באיזו מדינה ידידותית באירופה או במזרח התיכון.

מחאה בקונגרס, בשימוע בנושא ההאזנות אמש(צילום: EPA)

דיסקין לאמריקנים: לא צריך טובות

החשדנות של גורמי הממשל האמריקני שמניעה אותם לחדור לפרטיות של מנהיגים זרים, לא נעצרת בתחום הציתות והביון. ביטוי נוסף למה שאפשר להגדיר רק כפרנויה כלפי הישראלים היו הקשיים שהערימה המחלקה הקונסולרית בשגרירות ארה"ב בתל אביב על דרכו של ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, כשזה ביקש, ככל אזרח, ויזת כניסה לארה"ב. זכור מקרה דומה שבו הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז נתקל בקשיים לקבל ויזה לארה"ב בגלל שנולד באיראן. זאת למרות שהאמריקנים ידעו בדיוק מי ניצב בפניהם. אבל מה שקרה לדיסקין באמת מעורר תמיהה.

במהלך שירותו כראש השב"כ, במאי 2011, קיבל דיסקין מכתבי תודה מעמיתיו על הסיוע הרב והאסטרטגי שארגונו תרם לביטחונה של ארה"ב. לכן, כשקיבל דיסקין הזמנה להופיע בפורום סבן בוושינגטון הוא פנה לשגרירות בתל אביב וביקש ויזה. דיסקין לא השתמש בדרכון דיפלומטי, אף על פי כן הוזמן באדיבות שלא לעמוד בתור. הוא מילא את הטפסים, ביקש, כמו כל אזרח ישראלי, ויזה לעשר שנים והצהיר שהוא מבקש לבקר בארה"ב לצורך עסקים ותיירות.

דיסקין. שאלות במייל(צילום: מוטי קמחי)

שגרירות ארה"ב בתל אביב. לא סיפקו הסברים(צילום: רויטרס)

כשהסתיימה הפרוצדורה נאמר לראש השב"כ לשעבר שיקבל הודעה כאשר הוויזה תהיה מוכנה. אבל ההודעה בוששה לבוא. במקומה התבקש דיסקין לענות על שאלות משאלות שונות שהוצגו לו באי-מייל. כעבור כמה שבועות התבשר ראש שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל שזה עתה סיים את כהונתו, כי אושרה לו ויזה לשלושה חדשים בלבד. נציגיו של הדוד סם לא טרחו להסביר לדיסקין מדוע לא אושרה לו ויזה לעשר שנים כנהוג.

אבל היה ברור כי יש לסירוב קשר לעברו וליכולותיו של דיסקין כאיש ביטחון מהשורה הראשונה בישראל, וכנראה לתכניותיו להיכנס לתחום ההיי-טק כקריירה שנייה לאחר פרישתו. אולי חשבו בקונסוליה שדיסקין עומד לפצוח בארה"ב בקריירה חדשה, הפעם בשירות גורם עוין לוושינגטון. אבל נראה שהסיבה האמיתית נעוצה באטימות ובדבקות העקשנית והיהירה בכללים לא רלבנטיים שמפגינים בירוקרטים אמריקנים בעיקר כשמדובר ב"ילידים". כך זה בארה"ב וקל וחומר בישראל.

דיסקין, בתגובה על חוסר האמון הבוטה שהופגן כלפיו, הודיע לקונסוליה כי הוא מוותר על הוויזה ועל הנסיעה לארה"ב וביקש שיחזירו לו את הדרכון. בקונסוליה האמריקנית עשו חושבים מחדש ואז החליטו - שימו לב - לפנים משורת הדין - להעניק לראש השב"כ בדימוס ויזה לשנה. זאת, כזכור, במקום עשר שנים שמקבל אזרח ישראלי מהשורה. דיסקין שביקש לסיים את הפארסה, דרש בתוקף לקבל את דרכונו בחזרה מהאמריקנים ללא ויזה.

למרבה המזל נודעה הפרשה במקרה, באירוע חברתי, לשגריר ארה"ב בישראל דן שפירו. השגריר שהכיר והוקיר את דיסקין היה כנראה נבוך, ואולי גם הבין את הפוטנציאל של האירוע להפוך לסקנדל מיותר בתקשורת;

 ועוד בתקופה שבה ממשל אובמה יוצא מגדרו כדי לשכנע את הישראלים שיחסי אמון מלאים שוררים בין העמים והממשלים. שפירו פעל מהר ותוך ימים ספורים נמחקה מדרכונו של דיסקין הוויזה לשנה וניתנה לו ויזה לעשר שנים כדת וכדין.

לא צריך להיות פסיכולוג כדי לראות את ה-State of mind המחבר בין הטענה שהמודיעין הישראלי פורץ לבתי דיפלומטים אמריקניים, לבין המגבלות על כניסה לארה"ב של ראש שירות הביטחון הכללי הישראלי, לבין ההאזנה לטלפונים של מנהיגים ובכירים בממשלי בעלות בריתה של ארה"ב.