לא רק ריהאנה: ההופעות הגרועות בישראל
זוכרים את ההופעה הראשונה של דפש מוד באצטדיון רמת גן? את הזיופים של לורן היל ברעננה? ואת הסאונד של מטאליקה? לא מעט הופעות בינלאומיות הגיעו לישראל, אכזבו אותנו והמשיכו ליעד הבא. חלקן חזרו לסיבוב פיצוי, אבל זעם האכזבה לעולם ירדוף אותן. איזו הכי עצבנה? התחרות קשה
באה, עשתה עם השפתיים, והלכה. ריהאנה
האירוע, שקדם לו גל הייפ מאסיבי וציפייה כמעט חסרת תקדים בסטנדרטים של הופעות חו"ל בארץ, הסתיים בעיקר במפח נפש אדיר עבור רבים מפוקדי פארק הירקון, והזכיר לרבים מאיתנו כמה מהנפילות היותר גדולות שהיו לנו פה, בגזרת הביקורים הגדולים. כבר לא מעט שנים שישראל זוכה להיות תחנה בסיבובי ההופעות של האקטים המוזיקליים הגדולים בעולם. לרוב התוצאה מספקת והקל שב לביתו שמח ומרוצה, אך כל חובב מוזיקה ישראלי כבר יודע: על כל פול מקרטני, פיית' נו מור או לאונרד כהן, שעמדו בציפיות, יש אחד שאכזב, הכאיב או פשוט גרם לנו להצטער שרכשנו כרטיס, כשיכולנו לצפות בהופעה ב-DVD או בסטרימינג ברשת.
גאנז אנ' רוזס, פארק הירקון, 1993
גאנז אנ' רוזס הגיעו לישראל כאמצע הניינטיז ובשיא הצלחתם, כשיצירת המופת הכפולה שלהם "Use Your Illusion" התנגנה מדי שעה ב-MTV ובכל תחנת רדיו אפשרית. הופעה גדולה מצרפת שהועברה בשידור חי בערוץ 2 הניסיוני, כמו גם DVD ההופעה שלהם ביפן - יצרו אצל רבים מחובבי הלהקה ציפייה ענקית לחבורה שהוגדרה אז כ"להקה המסוכנת ביותר בעולם", לא פחות. אלא שציפיות בצד ומציאות בפנים - ועד שחבורת הרוקרים הפרועים הגיעה לארץ, אפילו לחבריה קצת נמאס מהתדמית הזו.
כך קרה שאת מכנסוני הטייטס הצמודים של רוז, אלו שתמיד עטפו את איבריו המוצנעים והבליטו אותם כשרץ מנקודה אחת של הבמה לשנייה, החליפו בישראל המיוזעת מכנסי ברמודה מעט מטופשים. גם במת הענק, שבכל הופעה אחרת אפשרה לרוז לבצע ספרינטים מטורפים במשך שלוש שעות, נפקדה מהאירוע - ובמקום זאת קיבלנו שטח מצומצם שהגביל גם את אפשרויות הריצה שלו. את חולצת הרשת הקלאסית החליפה טי שירט לבנה עם הכיתוב "גאנז אנ' מוזס" (היי, לפחות זכינו להתייחסות אישית), ובחלקה השני של ההופעה אף הועלתה לבמה ספה רב מושבית, עליה התיישבו חברי הלהקה וביצעו מספר שירים בגרסתם האקוסטית והפחות מוכרת.
אבל שום דבר מאלה לא היה חמור, תמוה ופשוט בלתי נסלח, כמו העובדה שסלאש והחבר'ה פשוט ויתרו על להיט הענק שלהם "Don't Cry". אז כן, לזכותם ייאמר שמדובר היה בהופעה ראשונה בסיבוב הופעות חדש ונסיוני יותר. וכן, קיבלנו גרסה אקוסטית יפה של "November Rain". אבל עבור רוב הישראלים זה פשוט לא היה מספיק. הביקורות שהגיעו יום למחרת קבעו כי ההופעה של גאנז אנ' רוזס היתה אכזבה. למזלנו, הם פיצו עליה 19 שנה מאוחר יותר, עם הופעה נהדרת באותו המקום בדיוק - מינוס רוב חברי הלהקה ופלוס כמה קילוגרמים של רוז.
דפש מוד, אצטדיון רמת גן, 2009
לדפש מוד נדרשו שלושה נסיונות כדי לעשות את זה כמו שצריך בישראל. הביקור הראשון שתוכנן להרכב בארץ נקבע לקיץ 2006, ובוטל ימים ספורים לפני המופע כתוצאה ממלחמת לבנון השנייה והצהרה רשמית מצד צוות ההקמה שאינו מוכן להסתכן באזורנו המסוכן. הביקור השלישי והמוצלח של ההרכב בישראל התקיים במאי האחרון - וסיפק סופסוף את המעריצים המאוכזבים, אך קדמו לו חששות כבדים וישנם אפילו כאלה שהעדיפו להימנע ממנו לחלוטין, לאור מה שחוו ב-10 במאי 2009 - יום די עגום עבור חובבי הלהקה ולא פחות מכך, עבור חבריה.
יום שהתחיל במוות ונגמר בגידול באשך. דפש מוד בישראל 2009
במה שהפך מאז לשם נרדף לנאחס ארצישראלי מצוי, עלו חברי דפש מוד לבמת אצטדיון רמת גן כשכל אחד מהם טרוד בעניינים אחרים, ללא ספק חשובים יותר מריצוי קהל שרק מחכה לגרסה המקומית המטופשת ללהיט הטחון "I Just Can't Get Enough". סולן הלהקה דייב גהאן, שבדיוק חגג יום הולדת - חש ברע, וגילה כמה ימים לאחר מכן כי הוא לוקה בגידול ממאיר. אם זה לא מספיק, באותו יום התבשר קלידן הלהקה, אנדרו פלטשר, על מותו של אביו.
תוסיפו לכך את העובדה שההופעה הכילה קצת יותר מדי שירים חדשים (האלבום "Sounds Of The Universe" שוחרר כחודש וחצי בלבד לפני ההופעה - ללא ספק פרק זמן קצר מדי עבור היכרות אמיתית עם השירים), וידאו ארט חסר מעוף, וחוסר תקשורת ניכר בין גהאן לקהל המקומי - וקיבלתם מופע שגרם לרבים לעזוב באמצע או, במקרה של כותב שורות אלה, לחשוב על מקומות לאכול בהם עוד בטרם הסתיים חלקו הראשון של הערב.
בוב דילן, אצטדיון רמת גן, 2011
זה לא שבוב דילן העניק למעריציו הישראלים חוויה שונה מאלו שחווים אלו האמריקאים או הבלגים, אבל בכל זאת, ממי שנולד ב-1941 כרוברט צימרמן, ציפינו לקצת יותר. אז ציפינו. על הנייר ההופעה של נביא הזעם של הרוק לא היתה רעה כל כך. בסך הכל דילן הגיש לקהל המקומי תמהיל כמעט מדויק של להיטים מוכרים ושירים למיטיבי לכת, הבין את מגבלות קולו הצפרדעי המזדקן והעדיף להתמקד בשירת בלוז על פני כל סגנון אחר, בהתאם ליכולותיו הווקאליות.
בלוז מזדקן. בוב דילן באצטדיון רמת גן, 2011
אלא שלצד כל אלה, נראה כי דילן קשישא החליט להקשות על באי ההופעה מכל בחינה אפשרית ובחר להעניק להם חוויה שמזכירה יותר השתתפות ב"דייט בחשיכה" מאשר מופע רוקנ'רול. מהמסכים, שהקרינו תמונה רחוקה של הזמר, דרך הסאונד שחירב לחלוטין כל צליל גבוה וקטע מפוחית, וכלה בחוסר תקשורת מוחלט בין דילן לקהל (עזבו "שלום תל אביב" חנפני ומתבקש. מה ביקשנו, "היי, ערב טוב"?). על הצגה נאותה של זמרי הליווי שלו או חיוך קטן, אין בכלל על מה לדבר.
אז נכון, כל מי שעוקב אחר הקריירה של בוב בשנים האחרונות מודע להיותו אנטיפת מוחלט על הבמה, וסביר להניח שאף אחד מהנוכחים באצטדיון לא באמת ציפה למטר קלאסיקות ולהיטים. אבל בין זה לבין הנקודה הרחוקה והלא ברורה שריצדה על המסך (ושבארבעת השירים האחרונים למופע נעדרה גם מהמסכים, באופן לא מוסבר) - מרחק רב. ובמילים אחרות: בעולם של הופעות גרנדיוזיות, מסכי ענק ופירוטכניקה, גם גדול הפולקיסטים יכול לפרגן לנו בתמונת מסך. הזמנים הם א-משתנים, אתם יודעים.
מיסי אליוט בגני התערוכה, יולי 2010
מצד אחד - הביקור המפרגן של מיסי אליוט בישראל לא דמה בכלל לזה האוטיסטי של בוב דילן. מצד שני - לא תמיד זה דבר טוב. אין ספק שהגברת אליוט הגיעה לישראל במצב רוח טוב במיוחד. הקהל שפקד את ביתן 1 בגני התערוכה זכה להפגזת חנפנות שטרם נראתה כמותה בארץ, כולל ברכות מנדטוריות בעברית, התייחסות רב פעמית למקום ההופעה ואפילו מניפסט שלם על הצורך שלה להופיע דווקא במקומות שממליצים לה לוותר עליהם. אבל בשלב מסוים בערב הקיצי המסויט של מיסי אליוט הכל הפך יותר מדי.
באה, זרקה עלינו נעליים, הלכה. מיסי אליוט בגני התערוכה 2010
מילא השימוש התכוף בצמד המילים "הלו יזראל!", מילא חליפות האדידס האיומות או כמויות המרצ'נדייז שהושלכו לקהל - מנעליים זוהרות ועד שרשראות על טהרת הבלינג. הסיפור האמיתי של ביקורה של סופה דופיי לנצח ייזכר בשל חוסר נכונותה לבצע שירים שלמים, ובחירתה להפציץ את הקהל במחרוזת לא מספקת של קטעי שירים.
בשלב מסוים בערב עזבה אותנו המיס (לא לפני ששילבה שירים של הבלאק אייד פיז בסטליסט התמוה גם כך) והותירה אותנו עם די ג'יי בעל העדפה ברורה לנירוונה וללהיטי רוק גנריים של שנות התשעים. מה שנראה היה כמו הפסקה לצורך החלפת גרדרובה מיותרת נוספת, הפך לרגע של התפכחות: מיסי לא חוזרת לבמה. אלה היו 50 דקות של הופעה שסופה אפילו לא הוכרז כראוי.
פיטר מרפי, זאפה תל אביב, 2013
אם בהופעה של מיסי אליוט הקהל נותר בערפל, מי שנכח בהופעה של פיטר מרפי בתל אביב הבין טוב מאוד מה מתרחש על הבמה מולו, אולי טוב מדי. לבעיות הסאונד האיומות כבר התרגלנו בעל כורחנו, אבל לסכסוך אמיתי בזמן אמת בין שני מוזיקאים עדיין לא היינו עדים כאן באמת. סולן הבאוהאוס עלה לבמת מועדון הזאפה בתל אביב נטול חשק באופן מופגן. ככל שההופעה התקדמה (אם אפשר לקרוא לשרשרת האירועים האומללה הזו הופעה בכלל), ניכר היה שמרפי לא באמת מסתדר עם נגניו, במיוחד עם הגיטריסט - שזכה לשלל גידופים ועלבונות מצד הסולן הקפריזי.
בלאגן על הבמה: הגיטריסט מחפף, הסאונדמן מכסיקני ופיטר מרפי עצבני
בשלב מסוים החליט מרפי שאת צלילי הגיטרה יכולים להחליף קולות התימהון של מעריציו, והעיף את הגיטריסט שלו מהבמה. את המשך הערב העביר תוך הפניית הזעם לסאונדמן מקסיקני, שלא ביצע מלאכתו נאמנה - וזכה לעלבונות על רקע אתני מצד האיש על הבמה.
ואז, לאחר 50 דקות בלבד, החליט מרפי שקצה נפשו בחלטורה הים תיכונית, והעיף גם את עצמו משם. האורות נדלקו, הקהל המאוכזב עזב את המקום והציף את עמוד הפייסבוק של הזמר בתגובות זועמות. בהופעה נוספת של מרפי יום למחרת באותו מקום, לא נרשמו תקריות חריגות.
לורן היל - אמפיפארק רעננה, יולי 2007
בדיוק שלוש שנים לפני ההופעה הנוראית של מיסי אליוט בישראל, היתה זו הזמרת לורן היל שפרצה את הדרך וסימנה סטנדרטים חדשים של הופעת ביזיון מול קהל עברי. לישראל הגיעה היל אחרי שנות השיא שלה, אם נהיה עדינים, כשימיה ככוכבת להקת הפוג'יז הרחק מאחוריה ועתידה, ובכן, מעורפל. כמעט מעורפל כמו חושיה באותו ערב חם.
מעורפלת, מזייפת, מרוסקת. לורן היל
סיבוב ההופעות הארוך, כמו גם שנות השירה והשתייה הרבות שעברה, נתנו אותותיהם בקולה של היל, ועל אף ניסיונותיה לכסות את שיריה המוכרים בעיבודים חדשים, הערב הסתיים בעיקר בקול סדוק, זיופים מביכים, פיכחון מוטל בספק וציפיות מרוסקות. כמעט כמו הקריירה של לורן, שאף פעם לא שוקמה לחלוטין. נו, לפחות היא אמרה "תל אביב" כמה פעמים. כלומר, מאתיים.
מטאליקה באצטדיון רמת גן, מאי 2010
להגנתם של ג'יימס הטפילד, לארס אולריך וחבריהם למטאליקה ייאמר שהם באמת באו לישראל עם כוונה מלאה לתת בראש. אבל שילוב יפה בין שירים חדשים לישנים, מצב רוח מרומם ותקשורת בריאה עם הקהל לא פיצו על הבעיות הטכניות שפקדו את המופע, וברוך השם היו לא מעט מהם.
אחרי התחלה מבטיחה בדמות הקלאסיקות "Creeping Death" ו-"For Whom The Bell Tolls", השיר השלישי במופע - "Ride The Lightning", כשם האלבום האדיר ההוא, בישר את הברק שככל הנראה בחר לפגוע במערכת ההגברה של האצטדיון. לקראת אמצע השיר, כשהם עסוקים בהד באנגינג והאזנה לעצמם מהמוניטורים, נפל הסאונד באצטדיון כולו, להפתעת הקהל.
חבל רק שחברי מטאליקה היו האחרונים לגלות זאת, שכן הסאונד מהמוניטורים שלהם בקע ממש כמו קודם, דבר שיצר ויז'ואל משעשע של להקת מטאל מתפרעת לצלילי שקט מוחלט. זה לא הפריע לקהל להריע לסולן הטפילד, לפחות לא בשלב זה של ההופעה, אלא שכשהבעיה חזרה על עצמה שוב גם בשיר הבא "Harvester Of Sorrow", חובבי המטאל הישראלים כבר היו פחות סבלניים. בשלב זה של הערב גם הלהקה כבר הרגישה לא בנוח, והחליטה לעצור את ההופעה.
משחזרו חברי ההרכב לבמה ופצחו בביצוע מצוין (לפחות חלקית) ל-"Fade To Black" החליט הסאונד לקרוס שוב, הפעם לקול שריקות בוז של הקהל. מכאן הערב המשיך כקומדיה של תקלות סאונד, תסכול ולא מעט עצבים, של ג'יימס הטפילד, שהודיע לקהל שגם הוא לא מרוצה במיוחד מהערב, אבל זה לא אומר שהם לא ימשיכו לנסות. והיה בכך משהו מנחם. בעיקר כי בסופו של דבר, יותר מהכל אנחנו רוצים שהאומנים שפוקדים את מחוזותינו יפתחו אלינו קצת ולרגע אחד קטן, יחוו איתנו אינטימיות.
מייק פאטון וכריסטיאן פנז, בארבי תל אביב, 2007
מעריצי מייק פאטון פנאטיים יקרים - אני מתנצל מראש. כמוכם, גם אני מאמין גדול בצדיק פאטון, שנות ילדותי ונעוריי עברו עלי בהאזנה לפיית' נו מור, וגם הפרויקטים הצדדים שלו - ממיסטר באנגל, דרך טומהוק ועד פיפינג טום, מסבים לי אושר ועונג רב כבר לא מעט שנים. אבל עם כל הכבוד לאיש עם השיער המשוח לאחור, גם אני וגם לא מעט ממכריי לא יכולנו לצאת מרוצים מאותו ערב מקושקש בבארבי בתל אביב.
בסוף הוא פיצה אותנו: מייק פאטון עם פיית' נו מור בישראל, 2009
כריסטיאן פנז הוא אמן אלקטרוניקה אוסטרי המפליא לשלב בין צלילי מחשב לנגינת גיטרה. מייק פאטון הוא מייק פאטון - כלומר, אומן שלא קופא על שמריו ומתעקש לאתגר את עצמו (ואותנו) עם שלל פרויקטים אקספרימנטליים יותר או פחות. בישראל נחשב פאטון בן בית, וזה כמובן תרם רבות למכירת הכרטיסים היפה להופעה. אבל קרדיט ורפרטואר עשיר לא בהכרח מחפים על אובדן כיוון, ובמקרה של הופעתם המשותפת בישראל - לא בטוח שמישהו ממש הצליח להבין מה רוצים ממנו צמד המוזיקאים המוכשרים.
קולות ציוץ ציפורים, התנשפויות כבדות למיקרופון או סתם קטעי אמביאנט לא באמת מרגשים, הפכו באופן נדיר גם ביקור של פאטון לחוויה שאפשר ואולי רצוי היה לוותר עליה. או כפי שהיטיב לנסח אחד מבאי ההופעה (ששמו יישמר לנצח במערכת): "מייק, מה זה החרא הזה?". לא נורא. שנתיים אחר כך הוא חזר אלינו במסגרת מופע האיחוד של פיית' נו מור, והעניק לנו את אחת מהופעות הקונצנזוס הטובות ביותר שנראו כאן אי פעם. נו, לפחות פיצה אותנו.
אתם בטח תגידו ששכחנו את מופע האימים של MGMT או את הפקקים בדרך לשדות החומוס של רוג'ר ווטרס, אז קדימה - הטוקבקים שלכם.
