בריחת מוחות - בין מיתוס למציאות

לאחר ההכרזה על זוכי פרס נובל לכימיה 2013, חלקם ישראלים שעקרו לארצות הברית, ובסמוך לפתיחת שנת הלימודים האקדמית, התמלאה העיתונות בכתבות על "בריחת המוחות". רבים מקוננים על מצב המדע בישראל, על המחסור החמור במדענים ומציעים פתרונות כמו הגדלת מספר התקנים באקדמיה או הקמת מקומות עבודה מתגמלים למדענים. אבל מה מתוך כל זה נכון? הרי לכם מספר מיתוסים והאמת מאחוריהם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הסתדרתי בחיים / אמיר בן ארי

רכבת ישראל תעבור בטיילת של תל אביב* / יצחק עורף ואהוד קינן

"יש בישראל מחסור חמור במדענים שרק מתעצם עם הזמן"

כנראה שלא. אילו היה מחסור כזה, הוא היה יוצר גידול בשכר המדענים. בפועל, המשכורות צנועות יחסית: כימאים בוגרי תואר ראשון או שני צפויים לשכר בסביבות 7,500-5,500 שקלים בהתאם לתפקיד, לאזור הגיאוגרפי וכדומה. משכורות אלו, שלא מפצות את המדען על פרק הזמן הארוך שנעדר מהשוק העבודה (5-3 שנים), מוכיחות שאין מחסור במדענים. בנוסף, עשרות רבות של בוגרי תואר ד"ר עובדים כמרצים במכללות.

אמנם השכר לשעה גבוה, אך מדובר במספר מועט של שעות ובפיטורים כל שנה. התנאים הללו מצביעים בבירור על עודף מדענים בשוק. מנגד, במקצועות שבאמת חסרים בשוק, כמו למשל אלגוריתמאי, מציעים משכורת ראשונה של 15,000 שקלים (עם תואר שני ללא ניסיון). למעשה, עצם הנהירה של מדענים ישראלים רבים כל כך אל מעבר לים מראה על עודף של מדענים בישראל.

"הגדלת מספר התקנים באקדמיה תקל מאוד על המדענים למצוא עבודה טובה"

כנראה שלא. באוניברסיטה העברית, למשל, יש כ-35 פרופסורים לכימיה. גם אם תחליט המדינה להקים מחר עוד אוניברסיטת ענק כמו העברית, היא תספק עבודה לקמצוץ מתוך בוגרי התארים המתקדמים - עשרות בשנה בכל הארץ. האקדמיה לא יכולה לספק תעסוקה למספר רב של מדענים.

"המדינה צריכה להקים מפעלים עתירי מחקר וידע וכך לספק פרנסה למדענים ולהרוויח מוצרים מתקדים ויכולת יצוא"

כנראה שלא. יתרונה של המדינה הוא ביכולתה לגייס הון רב ולהקים מפעלי ענק, דבר שלשוק הפרטי קשה יותר לעשות ללא ערבות המדינה. מפעלי ענק, מטבעם, דורשים מעט מדענים והרבה עובדי ייצור. חברות מבוססות מחקר צריכות להיות קטנות וזריזות, "סטארט אפים", המדינה היא גורם בירוקרטי וכבד, שאינו בנוי לשוק התחרותי הזה. נראה שהשיטה הנוכחית של תמיכה בחברות קטנות ובמחקרים דרך מוסד המדען הראשי מוצלחת יותר למדענים.

"הריכוז הגבוה של מדענים ישראלים בארצות הברית מראה שבישראל בריחת המוחות קשה יותר מבמדינות אחרות"

לאו דווקא. לדוגמה, גם הולנד היא מדינה קטנה וצפופה בבעלי השכלה גבוהה. ואכן, יש פחות מדענים הולנדים בארצות הברית מאשר ישראלים, אבל זאת לא כל התמונה. מדען הולנדי שלא מצא משרה ראויה בהולנד, יכול בקלות יחסית לעשות זאת בגרמניה - מדינה קרובה עם שפה די דומה לשפתו. ואם לא בגרמניה, הוא יכול לפנות למדינות אירופה האחרות לפני שירחיק לארצות הברית. בישראל המצב שונה, אין בנמצא מדינה סמוכה עם אקדמיה אטרקטיבית. יתרה מזו, הדומיננטיות של אנגלית כשפה שנייה, יחד עם הקשרים הפוליטיים והתרבותיים הענפים בין ישראל לארה"ב, וריבוי הקהילות היהודיות שם הופכים את ארצות הברית ליעד כמעט בלעדי לנהירה של מדענים ישראלים.

אז מה הפתרון? ראשית, הקטנת מספר הסטודנטים הלומדים מקצועות מדעיים, כפי שכבר קרה השנה, תביא לתיקון השוק באופן שתיפסק ההצפה בתארים מדעיים וישולם שכר ראוי למדענים. ניתן לעודד זאת על ידי שכר לימוד דיפרנציאלי (שנקבע לפי צורכי השוק). או שהשוק הפרטי יצליח ליצור מספיק מקומות עבודה איכותיים למדענים, כמו שקרה בעשורים האחרונים בתחום המחשוב.

יש לקוות כי הבוגרים הרבים של המסלולים המדעיים יקחו אחריות וייזמו הקמת חברות הזנק. ניצנים למגמה זו ניתן לראות בשנים האחרונות. קמו לא מעט חברות כאלו והן מספקות תעסוקה מתגמלת לכמות נאה של מדענים. עידוד של מגמה זו יכול לבוא משני כיוונים. ראשית, האקדמיה יכולה להציע לרוצים בכך קורסים ביזמות וקניין רוחני, מה שכבר קורה באוניברסיטה העברית, שנית, המדינה יכולה לתמוך במיזמים אלו, למשל על ידי המדען הראשי, או על ידי חממות טכנולוגיות ומרכזים לטיפוח יזמות. 

הכותב הוא דוקטורנט במכון לכימיה יישומית באוניברסיטה העברית בירושלים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il