שנה ל"עמוד ענן": לחזור לבית שנחרב
יום אחד בנובמבר, שני בתים הרוסים. המשפחות ידעו חודשים ארוכים של שכירות, נדודים ומאבקים בבירוקרטיה שעוד לא נגמרו. "לא האמינו לנו", אומר אהרון מבאר שבע, אבל קובי מראשון לציון מפויס: "שילמו על הכול"
משפחת חכמון מבאר שבע עדיין חיה על ארגזים. לפני שנה ביתה נהרס עד היסוד מרקטת גראד ששוגרה על באר שבע בזמן מבצע עמוד ענן ברצועת עזה, ובני המשפחה גרים בשכירות לא רחוק משם, מקום המגורים השלישי שלהם מאז. "זו שנה מאוד מאוד קשה שאני לא רואה את הסוף שלה", סיפרה רונית, אם המשפחה. "כל רעש מקפיץ אותי. עכשיו עבר איזה אופנוע שהקפיץ אותי".
שנה לעמוד ענן ב-ynet
שנת השקט בדרום: אז חיל האוויר מספיק?
בדירת ההרוג מגראד: "חלמתי שאיציק חוזר"
חמאס מתכונן: ירי לגוש דן - כבר לא ב'טפטוף'
הקושי שחווים הילדים לא מבוטל. "זה עניין לא פשוט, פתאום להיזרק ממקום למקום", הדגיש. לדבריו, שבעה חודשים עברו עד להחלטת מס רכוש על הסכום שיועבר לשיפוץ ביתם, "ואחרי שגררו אותנו, המנהל ראה את אשתי ואמר 'אני מצטער שנפלתם בין הכיסאות'. לא הרגשתי שאני יכול לסלוח על דבר כזה. הייתה תחושה של חוסר אמון בנו. שאתה מנסה להשיג משהו. קיבלתי סכום מגוחך".
על פי האם, "היינו צריכים לשלם מכספנו עבור חוות דעת כדי לקבל את מה שמגיע לנו. למדנו המון דברים בשנה הזו. הגענו למשברים חזקים בתוך המשפחה. הילדים העדיפו לישון אצל חברים שלהם ולא בבית. אבל יש המון אנשים שחיבקו אותנו, גם כאלה שאנחנו לא מכירים".
_wa.jpg "(צילום: הרצל יוסף)")
בני הזוג נאלצו לקחת הלוואות, בנוסף על הכסף שקיבלו מהמדינה, כדי לשפץ את הבית. "היה חשוב לי שהבית לא יזכיר את הבית הקודם", הסבירה רונית. "לא רציתי זיכרונות מהבית הישן. לא נשבעתי או נדרתי, אבל הבית הזה יישאר שלי עד יום מותי. הם רצו להוציא אותי מהבית, להרוג אותנו, והם לא הצליחו. אנחנו נחזור לבית שלנו".
מרשות המסים נמסר בתגובה כי "משפחת חכמון בחרה לשפץ את המבנה באמצעות קבלן פרטי ולא באמצעות קבלנים המועסקים על ידי רשות המסים. התגלו חילוקי דעות מקצועיים בין מהנדס הרשות למהנדס מטעם המשפחה, אשר עיכבו את סיום הטיפול. לפנים משורת הדין אושר למשפחה חודש שכירות נוסף ובסך הכול 11 חודשי שכירות שמתוכם 5 חודשים מיום התשלום הסופי - תקופה מעל ומעבר לסביר, בהתחשב בהיקף השיקום שנדרש".
"הכול חרב. רק הרס מסביב"
באחר הצהריים של אותו היום, 20 בנובמבר בשנה שעברה, ישבו שירן וקובי מרדכי בביתם בראשון לציון עם התאומות ליאם וליאל (אז בנות 4) ועמית הקטן (אז בן שנתיים). כמו בימים הקודמים, שוב נשמעה אזעקה ושוב רצה המשפחה לממ"ד, שם המתינה בסבלנות. אלא שהפעם, במקום הד עמום, רעש הפיצוץ היה אדיר. חזק מדי. קרוב מדי. רקטה שירה חמאס מרצועת עזה פגעה ישירות בבניין - הפגיעה הישירה הכי צפונית שהייתה.
שירן התקשתה לעכל באותם רגעים שמה שנהגה לראות על מסך הטלוויזיה - פגיעה ישירה, דיירים המומים, כוחות ביטחון - הגיע לביתה שלה. "לא הבנתי מה קורה", היא אומרת. "רק אחרי כמה דקות ירד לי האסימון. נישקתי את הילדים והודיתי לאלוהים שבין כל ההרס הזה אנחנו נשארנו בחיים".
זה היה יום שלישי, היום השביעי למבצע, ואף שקודם לכן כבר נורו טילים לעבר אזור המרכז, רקטת הפאג'ר הזאת הייתה הראשונה שפגעה ישירות בבניין מגורים. שני בני אדם נפצעו קל וארבעה לקו בחרדה. שנה חלפה מאז, והשבוע חזרנו איתם לבית שנהרס ונבנה מחדש. החשמל עדיין לא עובד ולכן לקומה השישית יש לעלות ברגל. שירן מסבירה שהיא מתכננת את הביקורים שלה בדירה, כך שתצטרך לעלות את שש הקומות רק פעם אחת ביום.
השנה הזאת הייתה חוויה הזויה
בחודש וחצי הראשונים לאחר הנפילה התגוררו בני משפחת מרדכי בבית מלון ליאונרדו בבת ים. לאחר מכן שכרו דירה בראשון לציון, ובה הם מתגוררים גם כעת, מחכים שיסתיים שיפוץ הבניין ויוכלו לחזור סופית הביתה. "מס רכוש שילמו על הכול", הם אומרים, "גם על השהות במלון וגם את שכר הדירה. הקציבו לנו שכר דירה בהתאם לבית שלנו ונתנו לנו יד חופשית בבחירה היכן לגור. החלטנו כמובן להישאר בסביבה המוכרת, כדי שהילדים יישארו במסגרות החינוכיות שלהם וכדי לטלטל אותם כמה שפחות".
ההתחלה לא הייתה פשוטה: מלון, דירה לא מוכרת, ימים של ריצות מפה לשם וערימות של בירוקרטיה. שירן: "לא היה קל. מאז המקרה הבנות מטופלות אחת לשבוע אצל פסיכולוגית, וגם אני טופלתי במשך תקופה".
למרות הקושי, בני הזוג מרדכי נשמעים מפויסים. גם העובדה שחלפה שנה ועדיין לא הסתיים שיפוץ הבניין לא מכעיסה אותם. "נתנו לנו מראש שכירות לשנה, בתקווה שנוכל לחזור בספטמבר", אומר קובי, "אז נכון, ספטמבר עבר ועדיין לא חזרנו הביתה, אבל לא זרקו אותנו לרחוב. נתנו לנו גיבוי. בעוד חודש, אם נצטרך להיזרק לרחוב, נדבר אחרת. אבל אני מאמין שהשיפוץ יסתיים ונחזור הביתה".
את השנה שלהם מסכמת שירן במילים "חוויה הזויה". בחיוך היא אומרת שמעולם לא חשבה שתמצא את עצמה בסיטואציה הזו. "אני בטוחה שאם היית שואלת אותי לפני שנה אם אעמוד פה ואחייך הייתי אומרת לך שלא. חשבתי שאהיה בטראומה, שתישאר בי צלקת, אבל בחרנו להסתכל על התקופה הזו כחוויה, לראות את המסע הזה בצורה חיובית, ועכשיו אני נהנית מכל רגע. החזרה הביתה תהיה סגירת מעגל. בהתחלה היו לבנות חששות, הן שאלו אם זה יקרה שוב, אבל בחודשים האחרונים הן מדברות בעיקר על הגעגוע הביתה".
Read this article in English
לפנייה לכתב/ת 
