"דיברנו מספיק": הרבה יותר טוב ממספיק
ג'וליה לואי-דרייפוס וג'יימס גנדולפיני המנוח מציגים את האתגרים המלווים התחלות רומנטיות בגיל מבוגר ב"דיברנו מספיק". אין פה הפתעות בעלילה, אבל בזכות השחקנים המוכשרים והבימוי הרגיש, התוצאה משעשעת ומהנה
"דיברנו מספיק" ("Enough Said") היא קומדיה בוגרת - גם מבחינת גיל הדמויות (סביבות ה-50, פלוס-מינוס), וגם בעיסוקה במערכת יחסים עם חולשות אנוש. ללא הפרשות או בדיחות על אנשים מבוגרים שמתנהגים כמו צעירים הוללים. זהו סרט משעשע בלי להיות "פרוע", כזה שמתבסס על ניואנסים אמינים של התנהגות ולא על טיפוסים מופרכים.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הבמאית והתסריטאית ניקול הולופסנר היא בגילן של הדמויות. הקריירה הקולנועית שלה החלה ב-1996 וכוללת חמישה סרטים (במקביל היא עבדה בבימוי בטלוויזיה) שכולם נושאים אופי של דרמה-קומית הבוחנת מערכות יחסים בתוך תא משפחתי ובין דמויות של חברות.
הטריילר של "דיברנו מספיק"
"דיברנו מספיק" מציג את הקושי הבסיסי בקיומו של קשר רומנטי. המניע אינו הסקס, או אפילו הבלבול המשתלט על כל מחשבה הגיונית בתחילתו של קשר. זו מערכת יחסים שבה הגוף כבר לא בהכרח נראה במיטבו, ומטעני העבר והניסיון הקודם ביחסים זוגיים מכתיב תהליך התקרבות זהיר יותר: הרצון והצורך בקשר נמהלים בחשש מפני חזרתם של דפוסים ממערכות יחסים קודמות.
היבטים אלו, לצד דפוסי האישיות הפחות מחמיאים אבל המאוד אנושיים של הדמויות, הם הדברים שהולופסנר מצליחה לתאר במדויק. היא רגישה לניואנסים של ההתנהגות, אך עושה זאת באופן אמפתי. היא לא מנסה להתנשא על דמויותיה, ובוודאי שלא ללעוג להן כדי לחלוב עוד כמה צחוקים. זו רגישות שחסרה בלא מעט קומדיות עכשוויות.
אווה (ג'וליה לואי-דרייפוס) עובדת כמסאז'יסטית המטפלת בלקוחותיה בבתיהם. שנים לאחר שהתגרשה מבעלה, היא חיה עם בתה אלן (טרייסי פיראווי), שעומדת להתחיל את לימודי בקולג' בצד השני של ארצות הברית. שינוי זה יותיר את האם, הסובלת מבעיה של שמירה על גבולות, לבד. עוד לפני שהבת עזבה, אווה כבר מפתחת קשר סימביוטי חלופי עם קלואי (טאווי גאווינסון), חברתה התלותית של אלן. דפוס אישיות זה, המשלב בין חוסר ביטחון ונזקקות לקשר קרוב, ישפיע גם על מערכת היחסים הרומנטית שתתפתח בסרט.
חבריה של אווה - הפסיכולוגית שרה (טוני קולט) ובעלה וויל (בן פלקון) לוקחים אותה למסיבה שבה היא פוגשת את מי שתהפוך ללקוחה ולידידה שלה, המשוררת מריאן (קתרין קינר, השחקנית הקבועה של הולופסנר). עם בית מושלם, מקצוע יצירתי שעליו היא זוכה להערכה וחברות רבת שנים עם ג'וני מיטשל, מריאן היא דמות שאווה אינה יכולה שלא להעריך ולקנא בסתר בחייה.
באותו מסיבה אווה פוגשת גם את אלברט (ג'יימס גנדולפיני המנוח), הגבר שיתחיל לחזר אחריה. כמו במקצוע שלו - אוצר של מוזיאון לתוכניות טלוויזיה ישנות - גם באישיותו יש איכות נינוחה. הוא שמן ומזוקן, ובוודאי שהבית שלו יכול היה להיות מסודר ונקי יותר, אך יש בין השניים כימיה. כמו אווה, גם הוא עומד לאבד את בתו (איב יוסון - בתו של בונו מלהקת U2) ללימודי הקולג', ונדמה כי הקשר המתפתח הוא גם סוג של ריפוד הדדי של הקן לקראת עזיבת הבנות.
אווה, נכנסת לקשר בזהירות. היא מחפשת את מוקשי האישיות והבעיות המסתתרות מתחת לפני השטח. כאשר היא מגלה שאלברט הוא בעלה לשעבר של מריאן, אותו אדם שעל מגרעותיו מריאן לא חדלה מלספר לאווה, הקשר החדש מתחיל להתערער.
במרכז הסרט עומדים שני שחקנים מנוסים. לואי-דרייפוס מצליחה לשרטט דמות אנושית משעשעת ומעוררת חיבה, למרות שאווה מתקשה להבין את מגרעותיה ולהתמודד איתן. צפייה בסרט מבהירה מדוע דרייפוס היא היחידה מכל בוגרי סיינפלד המחזיקה בקריירה טלוויזיונית משגשגת. היא לא קומיקאית שיודעת לשחק, אלא שחקנית מוכשרת שיודעת להצחיק.
גנדולפיני, שמת בקיץ האחרון בגיל 51, עושה כאן את תפקידו הקולנועי הכמעט-אחרון בהופעה עדינה, סימפטית, של דמות בעלת חסרונות קלים, אך גם הומור עצמי של מי שהשלים עם פגמיו.
הנוכחות הפיזית של גנדולפיני, זו ששימשה אותו באופן כה מוצלח כשגילם את טוני סופרנו, משמשת כאן כקונטרה נינוחה לפטפטנות ולדריכות בדמות של אווה.
המהלך העלילתי מזכיר התפתחות של סיטקום. הבעיות מסומנות באופן ברור, והסרט מבשל את הקונפליקט על אש קטנה עד שהדברים יעלו לפני השטח. ובכל זאת יש כאן לא מעט מיומנות - זו של הבמאית/תסריטאית הולופסנר, וזו של שחקניה. גם ללא הפתעות מסעירות, "דיברנו מספיק" מצליח להיות מהנה בזכות הרגישות לניואנסים והשחקנים היודעים לתת להם ביטוי מדויק.
