תדע כל נערה חרדית, אנחנו מאחוריה

בשבוע שעבר עברה בכנסת הצעת החוק להעלאת גיל הנישואין המינימלי מ-17 ל-18. את הצעת החוק הגישו חברי כנסת מימין ומשמאל, מיריב לוין ועד חנין זועבי, ו"ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות" (כן, יש גם כזה) קבע שחשיבותה נעוץ ב"מסר לציבור הרחב כי נישואי קטינות הוא דבר פסול ולא רצוי".

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• מסע אל השטעטל הקרוב לביתכם
  

בנישואי בוסר, גלומה בדרך כלל פגיעה נפשית ופיסית, ולעיתים אף ניצול. הדבר אמור לגבי נערים ונערות כאחד, שנדרשים להיכנס לעובי הקורה של מערכת יחסים מחייבת ולהקים משפחה עוד לפני שגיבשו אישיות מוצקה, ונטעו יתד מקצועי וכלכלי.

אבל, מן הסתם, הפגיעה הנפוצה ביותר היא מנת חלקן של בנות. שהרי הן, באותן חברות המשיאות ילדים בגיל ההתבגרות (כיום הוא נמשך עד גיל 25), בדרך כלל משודכות לגברים מבוגרים מהן, והופכות לצד החלש במערכת יחסית א-סימטרית.

אל תתערבו באורחות חיינו 

הראשונים לזעוק היו כמובן החרדים. שם, בזרמים שמרנים יותר, מקובל להינשא כבר בשנה האחרונה לתיכון, והמהדרות אף מציגות כרס הריונית בשיעור דינים.

"אל תתערבו לנו באורחות החיים!", קראו הכותרות בעיתונות החרדית. "תנו לנו לנהל את משפחותינו בדרכנו כבר מאות בשנים".

והאזרח שרואה עצמו דווקא פלורליסט, רב תרבותי, חייב לשאול את עצמו: היכן עובר הגבול בין התערבות באורחותיו של האחר ובין זכויותיהם של קטינים? מתי מדובר בפלישה גסה לחיים של אחרים, בקולוניאליזם תרבותי שכופה את אורחותיו על המיעוט, ומתי על המיעוט לקבל על עצמו את החוק הכללי, את הנורמה החברתית?

אני מודה שלא פשוט להכריע. לפני שנה השתתפתי בעימות באולפנה של גל גבאי עם ח"כ תמר זנדברג, שהייתה אז חברת מועצת העיר תל אביב. זמר חרדי הופיע בהיכל התרבות בתל אביב, וביקש שתעשה שם הפרדה בין גברים לנשים.

מועצת העיר התנגדה, מכיוון שהדבר מנוגד לרוח התל אביבית, ואילו אני לא ראיתי שום בעיה בכך, שקבוצה מסוימת רוצה להפריד בין גברים לנשים במהלך הופעה מוזיקלית. ולא ראיתי עניין להתערב בנושא תרבותי מובהק.

אולם, האם הדבר דומה? האם ילדות בנות 17 יכולות להפעיל שיקול דעת עצמאי כפי שמפעילה אישה בוגרת הרוכשת כרטיס להופעה? האם עיר או מדינה רשאיות להתערב במסורות של חברות בתוכן, ולשנות את הכללים בהצבעה בכנסת, שלרבים מיושביה אין שום ידע מספיק על השורשים של אותן מנהגים ואורחות חברתיים? ואולי האחריות של הכלל על הפרט היא צו עליון?

גם פוליגמיה היא נורמה מקובלת בחברות מסוימות, ובכל זאת, היא אסורה בחוק. המדינה רואה עצמה מחויבת לא רק לביטחון הפיזי של האזרחים שלה, אלא גם לרווחה הנפשית שלהם. היא לוקחת על עצמה מחויבות מוסרית, שאם לא כן, איננה מדינה יהודית, אלא כלי בירוקרטי בלבד.

המדינה מאחורייך

גם סבתא שלי נישאה בגיל 16, וצלחה את חיי הנישואים עם סבי באהבה גדולה. אבל הדוגמאות מוצלחות אינן מצדיקות את הנוהג, כי במקרה הזה חשובות אלה המוצלחות פחות. קורבנותיהן הן אלה שמשלמות מחיר כבד על הערכים של החברה בה הן חיות.

אני רוצה לחשוב שהחברה הישראלית, פלורליסטית ככל שתהיה בגישה לאורח חיים, אמונות ודעות,

היא לא חברה אדישה. המושג רב תרבותיות, שהביא עמו הפוסט-מודרניזם, עשה נפלאות בתחום האמנות, המוסיקה, הספרות, אבל הוא הוא גם טומן סכנה של אדישות לזולת, של חוסר סולידריות ועשוי לפרק את הלכידות החברתית, במסווה של "כבוד למורשת התרבותית של האחר".

הכרה בקיומו של האחר, ובזכותו לחיות בדרכו, אין פירושה הימנעות מהיחלצות למענו. חוק שמזהה את גיל הנישואים עם גיל זכות הבחירה לכנסת, גיל הגיוס לצבא, חשוב קודם כל, ברשת הביטחון התודעתית שהוא מספק.

הוא חוק שאומר לנערה החרדית – המדינה מאחורייך. אם לא תוכלי לעמוד בנטל ולצעוד אל החופה בגיל 17, יש לך על מה לסמוך. לא רק על אביך שבשמיים.