"מופע הצללים": מחווה לריי ברדבורי

"מופע הצללים" הוא אוסף של סיפורים שנכתבו בהשראת ריי ברדבורי, כמעין תרגיל בסדנת כתיבה שאין בו גימיק, וגם אם יש בו - מבחן התוצאה הוא זה שקובע. התוצאה של קובץ הסיפורים הזה, שכתבו יוצרים שונים, מעניינת לפרקים, משעממת לפרקים - ובעיקר מעוררת מחשבה. ברדבורי (שנים) נחשב לסופר מדע בדיוני מוכשר במיוחד, בלי קשר ישיר לכמה דוגמטיים ואשלייתיים הם גבולות הז'אנר.

המחווה הזו הביאה את רוב הסופרים בקובץ דווקא למחוזות רכים יותר, מלבד כמה יוצאי דופן כמו "אמריקה הקטנה" של דן צ'און, שהוא לטעמי הסיפור המפתיע ביותר, שמתאר עולם עתידני קודר בו הילדים הפכו לישויות אלימות חסרות רסן, ואין מנוס מלהפוך את חלקם לרובוטים.

"מופע הצללים". סיפורים מוזמנים ומשונים

גם הסיפור "ראש-חי", של מרגרט אטווד הוא אחד הטובים בקובץ, כי אין מה לעשות, על הכישרון והיכולת שלה אין עוררין. למרות שמדובר בסיפור קצר, כמעט תמציתי, היא מצליחה לברוא בו עולם מבעית כפי שהיא ידעה לעשות בחלק יפה רומנים שלה. עוד סיפור שראוי להתעכב עליו הוא "צליינים צעירים" של ג'ו מנו, שלמרות סנסציוניות מסוימת ושטחיות ספרותית, יש בו עוצמה אלגורית. שאר הסיפורים, גם של הכותבים המוכרים יותר, כמו אליס הופמן וקלי לינק, הם למעשה, סיפורים מאוד תמימים בנקודת המוצא שלהם, ומעניין שדווקא זו ההשראה שעורר בהם ברדבורי.

השתיקה יפה לו, למד"ב

סיפורים אלו מתעסקים בעולם הילדים, ברגעי התום שאנו כל כך נאבקים לשמר אותם, ומציבים אותם בכל מיני סיטואציות סיפוריות - חלקן ריאליסטיות, חלקן פחות. דווקא ניל גיימן סיפק קטע מאכזב למדי, אמנם כתוב בטוב טעם, אבל הוא לא יותר מניסיון התייפיפות חביב ששוב מוכיח שכשאין מה להגיד ואין מה לכתוב, לא ממש חייבים לכתוב זאת. אבל גיימן הוא אולי הקטליזטור שמעורר מחשבה מעבר לקובץ הזה, מכיוון שהוא נחשב כיום לדעת רבים לסופר המד"בי הפופולרי ביותר, למרות שהוא לא ממש מד"בי אלא יותר כותב בז'אנר הפנטזיה.

ניל סטיבנסון הוא עוד ספר מדע בדיוני שדווקא לא מופיע בקובץ הזה, אך פרסם ספר מאמרים ומסות בשם "Some Remarks", שם, בין השאר, הוא מנסה לענות על השאלה מדוע הדור הנוכחי לא מייצר סופרי מד"ב כבירים כמו אייזק אסימוס, ארתור סי קלארק, ה.ג' וולס, פיליפ ק.דיק, רוברט היינלין ועוד. התזה שלו - אם כי גם אותה הוא מסייג באומרו כי ייתכן שבכל רגע ובכל מקום ישנם סופרי מד"ב גדולים, אולי לא מבושלים מספיק, שדווקא בגלל תרבות ההמונים, לא מגיעים לאן שהם אמורים להגיע - היא שהמיינסטרים איכשהו אימץ לתוכו את המדע בדיוני, ובמידה מסוימת ביית אותו, הכפיף אותו לצרכיו ומיסחר לו את הצורה, למרות שפה ושם הוא גם מייצר רגעים משמעותיים. זה ניכר בהמון סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע.

ניל גיימן. כשאין מה לומר, מוטב לשתוק(צילום: טטיאנה שוורצמן)

אם תסתכלו לרגע על תמונת מיצג של התרבות הפופולרית, תראו ייצוגים שלו. אין מה לעשות, זה המיינסטרים, זה הקפיטליזם, זה הכסף. הוא בולע הכל מבלי שנרגיש, ואולי בעצם מביית את היוצרים כבר בשלב היצירה - כבר שם הם מבינים שהם כותבים לקהלים גדולים, וזה ניכר במה שיוצא להם מהמקלדת. כמובן, סטיבנסון לא חושב שהתיאוריה שלו מציעה הסבר קוהרנטי. יש המאמינים שהגענו למקום כל כך מתקדם מבחינה טכנולוגית וכל כך מנוון מבחינה מוסרית, ואולי במקום מסוים הגענו לקצה גבול הדמיון המד"בי - הרי תמיד אפשר להמציא עולמות חלופיים בכוכבי לכת מיושבים בבני אדם או בחייזרים בעוד אלף שנה, אבל כתבו זאת ועשו זאת כבר בעבר. 

לנסות ולתאר את הציוויליזציה שלנו עוד מאה שנה, זה אולי כבר לא כל כך מלהיב,

כי המדע הבדיוני של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הגשים את עצמו במציאות בהרבה מובנים, וזה כמובן מפחיד, מרתק, אבל גם לא מעט מתסכל. הרי אם תלכו בטיים-סקוור במנהטן, זה בדיוק כמו ללכת בתוך סרט מדע בדיוני שמבוסס על סיפור שנכתב בשנות ה-50. לכן הקובץ הזה אולי מסמל משהו מעבר לסיפורים המתפרסמים בו, כי ברדבורי, לכאורה, היה אמור לעורר בקוראיו השראה להגיע לאותם מחוזות דמיוניים חדשים, לפרוץ גבולות ועכבות, כפי שהוא עצמו עשה לא פעם, לא רק בספרו "פרנהייט 451". אמנם הספר שנכתב כמחווה לברדבורי בתור תרגיל כתיבה המוני, לכאורה יצא ממקום אחר, מוזמן מראש, אבל עדיין יש בתוצאות כדי לומר משהו על הז'אנר, ועל המקום אליו הוא הגיע.

נכון, יכול להיות שזה עניין של זמן, שיש סופרים פעילים שלוקח להם דור להיכנס לאיזשהו קאנון. והרי אין לנו ברירה אלא להיות אופטימיים. אבל בשורה התחתונה, התחושה שהקובץ הזה מעורר היא בהחלט לא אופטימית. ממש כמו עוד יצירה של ברדבורי.

"מופע הצללים", סיפורים חדשים בהשראת ריי ברדבורי. תרגם: אורי שגיא. הוצאת גרף. 429 עמ'.