מלחמה היא לא משחק, אנדר
ממש כמו הגיבורים הצעירים של "המשחק של אנדר", גם אנחנו צופים במלחמה על עתיד האנושות כסוג של משחק מחשב, מנותק מכל חיזיון של אבידות אמיתיות. וממש כמו בשדה הקרב המודרני, גם על המסך אנו מסוגלים לצפות בחגיגה הפירוטכנית בלי לחשוב על פרצופי הקורבנות
ההקרבה שנדרשת מבני נוער מחויילים, ניצולם על ידי המנהיגים המבוגרים של ארצם והצלקות שמותיר השירות הצבאי על נפשם הצעירה - כל אלה עומדים לדיון בספרו של אורסון סקוט קארד "המשחק של אנדר" מ-1985. כמו כן, מוצפות אל מעל לפני שטח הפנים של עמודי הספר, גם תהיות בנוגע ללוחמה מודרנית. זן חדש של שדה קרב המתנהל על ידי מפעילי מחשב שבלחיצת כפתור מכוונים מכונות מלחמה קטלניות שזורות הרס וחורבן בעולם האמיתי.
העולם האמיתי הזה מיוצג על פני מסך המחשב של לוחמי הדסקטופ באמצעות ביטים חשמליים חסרי גוף ונשמה. פעם נאבקו בחרבות וכידונים, ומאוחר יותר ברובים ותותחים - מה שגרם ללוחמים הנועזים ביותר להסתכל לאויביהם בלבן של העיניים. בימינו מפעילי המזל"טים של עולמנו, ואלו של "המשחק של אנדר" מתבוננים באויב דרך חלונות. מנקודת מבטם אין הבדל בין human ל-Pacman. הם ממטירים פקודות לכלי המשחית ואלו חסרי המזל שמאיישים אותם. כך בעולם של הספר, כפי שהוא משתקף גם בסרט. אבל מה איתנו, הצופים, במה אנו מתבוננים?
צעירים וכבר במדים. תשדיר הגיוס של "המשחק של אנדר"
יש מחלוקת גדולה בנוגע לעיבוד הקולנועי של הבמאי גאווין הוד ל"אנדר". טוב או לא טוב, חכם או מטופש, בעל ערך או סתמי, מיוחד או מיותר - הטיעונים לכאן ולכאן סובבים בדרך כלל סביב השאלה של האם הסרט נאמן למקור הספרותי, והאם הוא מייצגו נאמנה על רבדיו השונים? אבל יש כאמור רובד אחד שאינו נוכח לחלוטין בספר, והסרט מזמן אותו - לא במודע: איך אנחנו הצופים חווים את חווית הקרב המודרנית? עד כמה אנחנו באמת שונים מהגיבור אנדר וחבריו?
במהלך הסרט אנו הצופים מלווים את הנער אנדר וויגין (בגילומו של אסא באטרפילד) המגויס על ידי הגנרל היירם גראף (האריסון פורד) כתקווה הגדולה של האנושות במלחמת ההישרדות שלה מול הפורמיקים - זן של חייזרים חרקיים, שחומדים את כדור הארץ כמרחב מחייה אופציונלי. וויגין הצעיר הוא אסטרטג מבריק מלידה ושליטתו במשחקי המחשבה והדמיות הקרב השונות מכתירה אותו כמנהיג צבאי מבטיח בעימות מול הפולשים. הוא לא צריך הכשרת חי"ר כדי להיות כזה, כי בשדה הקרב העתידי אפשר לחסל כוכב שלם בלחיצה על הג'ויסטיק. צריך רק למצוא דרך לעשות זאת.
ואנחנו הצופים, אנחנו צופים במתרחש דרך עיניו של אנדר. אנחנו מזדהים עם האתגרים שמזמנים לו המבחנים השונים בבית הספר הצבאי, ההתמודדויות עם כובד המשימה שמונחת על כתפיו וההתלבטויות המוסריות שבדרך. אבל עד לשלבי הסיום של הסרט אין סיבה לבחון את ההיבטים המוסריים של מעשי אנדר ומפקדיו, וגם לא את המצפון שלנו. לא רק שהפורמיקים מוגדרים עבורנו א-פריורית כסיכון, אנחנו בכלל לא רואים אחד כזה מעבר להדמיות המחשב. הכל דרך המסך.
ומהמסך הכל נראה נקי יותר, אנושי יותר, מוצדק יותר. אנחנו בסך הכל מחסלים נקודות על הצג. אין פה נפש חיה. זאת בניגוד לסרטים אנטי-מלחמתיים שמתעקשים להביא למסך את זוועות הקרב, את הפנים חסרי המבע של החיילים, האיברים המדממים, זעקות השבר. מוות עם משמעות, עם מטען, עם לב כבד. כך למשל בסצנת חתונת הדמים ב"משחקי הכס". נסו לדמיין אותה מחדש כקרב אווירי בין מטוסי סילון. הרבה רעש, אש, גופרית, ומוות של בני אנוש - אבל הוא כמעט זניח.
ולשם השוואה. נער לוחם ב"צא וראה" האנטי-מלחמתי של אלם קלימוב
ב"המשחק של אנדר", כמו גם להיטי מדע בדיוני אחרים וסרטי מלחמה למיניהם, לא רק שהטכנולוגיה החדישה מאפשרת לחימה מרחוק - בסרט כמו גם בחיים, היא הופכת את אובדן החיים לנוח יותר לצפייה ולעיכול.
וזה חשוב מאוד אם אינך רוצה להרתיע את הקהל הפוטנציאלי של הבלוקבאסטר הבא שלך. כשהצופים רואים מטוס או חללית מתפוצצת אנחנו יודעים אולי שיש שם טייס, אבל לא רואים אותו. ובקולנוע, מה שלא רואים לא קיים.
אולי לא שמתם לב, אבל כשאתם צופים בקרבות אוויריים על מסך גדול, או בפיצוץ של גורמים שמיימיים למיניהם בחלל - אתם נהנים ממופע פירו-טכני מרהיב ומרגש, אבל גם ממוות של אותן יישויות חסרות פנים מרוחקות ונסתרות מהעין - קבורות עמוק בגופת המכונה שיורטה או בהריסות בית שהוטלה עליו פצצה. בסך הכל מכה קלה בכנף - כפי שצוטט בזמנו הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. אנחנו כצופים בסרט, אפילו לא מרגישים את המכה. תודו, ברוב המקרים אנחנו אפילו נהנים.
בניתוחו ל"מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, כתב המבקר האמריקני דן רוביי על השימוש בטכנולוגיה לצורך הגברת ההנאה של הצופים, תוך התעלמות מייסורי מצפון. "'מלחמת הכוכבים' הוא סרט המלחמה הראשון של עידן הקרב האלקטרוני, חיזוי של הדרך בה ירגישו לוחמים שמסוגרים בטכנולוגיה", טען במאמר למגזין ג'אמפ-קאט כבר באוגוסט 1978. כבר אז הבחין רוביי בקיצורי הדרך המוסריים שכלי המשחית המתקדמים מאפשרים לנו כשאנו צופים בסרט מלחמה. אבדות בנפש? כאלו יש רק לטובים ב"צד הצודק של הקרב".
סצנת הקרב האווירי על כוכב המוות ב"מלחמת הכוכבים"
"במלחמה כזאת בה בין ההורגים לקורבנות שלהם נפער מרחק עצום, המודעות ל'אויב' מגיעה רק כפידבקים חשמליים בצורת בליפים על המסך. הניתוק הטכנולוגי הזה מהמציאות של המלחמה מאפשרת 'לחימה מאולחשת' - הריגה בהפרדה מוחלטת בין הכוונה למעשה. מערכת החישה של המכונות הופכת להמשך של חושי הטייס ולפעמים אף מחליפה אותה, ואיתה הטייסים נוטים לאמץ גם את אי הרגישות המוסרית של המכונה".
אז האם "המשחק של אנדר" הוא סרט מלחמה, או אולי דווקא סרט אנטי-מלחמתי? בלי קשר לעמדה של יוצריו, אפשר להבחין בין השורות והפיקסלים, בתהיות מוסריות - לאו דווקא של חיילים במלחמה העתידנית, אלא דווקא שלנו הצופים במלחמה כפי שמוצגת בפנינו על המסך. ממש כפי שאנדר צופה בשפיכות הדמים להן הוא גורם במציאות מבעד לצג המחשב, כך אנחנו צופים בה על המסך הגדול ואף מתרשמים מהחוויה האסתטית שנלווית אליה. מצפון בצד.
כבר בתחילת הסרט אנדר מצוטט כאומר ש"אם אני מבין את האויב שלי מספיק כדי להכריעו, אז אני גם אוהב אותו". ובכן, הרעיון הזה טוב אולי לדפי הספר, אבל בואו נהיה כנים: באולם הקולנוע, כשאנחנו יושבים בחושך מהופנטים וזוללים פופקורן, זה לא עובד. כדי לאהוב את האויבים שלנו, להבין אותם, או לפחות להפגין כלפיהם קצת חמלה אנושית - אנחנו חייבים לראות אותם כפי שהם. בשר ודם. לא כנקודות על המסך, או מכונות מתכתיות.
