"זרים על שפת האגם": על גברים ואברים
מותחן אפל על מיניות הומוסקסואלית מתפרצת וחופשית בחיק הטבע? במועצה לביקורת סרטים נבהלו מ"זרים על שפת האגם" והגבילו את הצפייה בו. בעוד הנגישות לסצנות מין בין גרפיות גברים פתוחה לכל דורש באינטרנט, דווקא הסרט "האסור" עטור שבחים, ומביא סיפור מסתורין פתלתל ומעמיק
"זרים על שפת האגם" ("L'inconnu du lac"), סרטו של הבמאי הצרפתי אלן גירודי, עטור הערכה ביקורתית ומסומן כ"מסוכן". ההערכה הביקורתית מגולמת בזכייה שלו השנה בפרס הבימוי במסגרת "במבט מסוים" בפסטיבל קאן, וכן בזכייה בדקל הקוויר (פרס עצמאי שניתן לסרט שעוסק בזהויות מיניות, הומוסקסואליות, ביסקסואליות וטרנסג'נדריות תחת המטריה של פסטיבל קאן). בנוסף הוא עומד בראש דירוג השנתי של כתב העת הצרפתי החשוב "מחברות הקולנוע".
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "זרים על שפת האגם"
ברשימה מכובדת זו כבר מצוי רמז ברור מדוע "זרים על שפת האגם" הוא גם סרט "מסוכן". על המסך של בתי הקולנוע המסחריים בישראל ראינו כבר ייצוגים מפורשים של מיניות הטרוסקסואלית ("9 שירים" של מייקל ווינטרבוטום), מין קבוצתי ("האידיוטים" של לארס פון טרייר) והומוסקסואליות לסבית ("כחול הוא הצבע החם ביותר" שעלה ממש השבוע). כל אלו אינם חורגים מגרסאות "ריאליסטיות" של תפריט הפורנו שצופים (וצופות) רבים רואים בין כותלי ביתם.
אגם הגברברים
"זרים על שפת האגם", לעומת זאת, הוא הרהור פיוטי ואפל על מיניות הומוסקסואלית גברית. גם אם מבחינה רגשית ואסתטית עיסוקו בקשר בין מיניות, תשוקה ומוות חורג מהוויה פנימית של גברים הומוסקסואלים, לא ניתן להתעלם מכך שזו המיניות הבלעדית המוצגת בסרט זה והיא כוללת לא מעט אקטים מיניים מפורשים. ואם יורשה לי להיות יותר ספציפי (כשירות לציבור ההטרוסקסואלים שאוהבים קולנוע מאתגר ולא סובלים מחרדת יתר בנוגע לזהותם המינית) אין קלוזאפים של חדירות או מציצות, אך חוץ מזה אין מרכיב בפעילות המינית שאינו מוצג באופן מפורש על המסך.
אז הסרט "מסוכן" - כך על פי המועצה לביקורת סרטים בישראל, שהגבילה את הסרט לצפייה מגיל 18 ומעלה, ואף הורתה על הקרנתו רק החל מהשעה 22:00 בלילה. הנוער ניצל מהשחתה, והומוסקסואלים צעירים ימשיכו לחיות בעולם בו לא קיימת נגישות לדימויים של אקטים מינים בין שני גברים. האצבע (המטפורית) נתחבה לתוך הסכר הווירטואלי.
עלילת "זרים על האגם" מתרחשת ברצף של מספר ימים, במהלך עונת הקיץ במרחב כמעט מופשט של טבע והתנהגות אנושית - אתר "קרוזינג" לחופו של אגם. מקום שאליו גברים מגיעים כדי לשבת מול הטבע השלו, להשתזף בעירום, להיכנס לטבילות קצרות במים, ולקפוץ לחורשה הסמוכה כדי להזדיין עם פרטנרים קבועים יותר או פחות.
זהו עולם עם קודים של התנהגות והבנה שבשתיקה בין כל אלו שנוטלים בו חלק. אקטים מתקיימים מבלי שאלו הבאים במגע בהכרח יודעים מה שמו של האדם שאיתו הם שוכבים.
ישנם גם כאלו שאינם אטרקטיביים מספיק ו-ויתרו על האפשרות להשיג מין, או אלו שמעדיפים לצפות באחרים שוכבים בעודם מביאים עצמם לידי פורקן.
הבסיס של הסרט הוא הצגת המיניות האנושית הזו בחיק הטבע. התבוננות מרוחקת ולא שיפוטית כמו במחקר של אנתרופולוגיה מינית. אך לכך מתווסף ממד נוסף, מכיוון שלא רק המערכת (החוץ) חברתית הזו נבחנת, אלא גם הקשר שלה לסביבת הטבע - הים מול היבשה, שעות היום והלילה. אלמנטים שמשפיעים על שעות הפעילות, והופכים להיות מהותיים בסיפור המתפתח ובו תשוקתה של הדמות הראשית מובילה אותה להתחככות עם המוות. בחיבור זה טמון ערכו של הסרט: התבוננות במרחב ובפעילות שהיא לכאורה ריאליסטית, ובכל זאת נושאת ממד של הגיון פנימי משל עצמה, מרחב מבודד של תשוקה טהורה המכפיפה את ההיגיון ואת יצר הקיום.
פרנק (פייר דהלדנושה), גבר צעיר ונאה מתיידד - כך נראה - עם הנרי (פטריק דאסומצו) גבר כרסתן בגיל העמידה. הקשר ביניהם אינו מיני, אלא יש בו סוג של משיכה רגשית, זיקה יוצאת דופן במקום בו ההנאה מחברתו של האחר מתבססת באופן כמעט מוחלט על המגע בין גוף לגוף.
למרות שהנרי אינו יוצא מגדרו כדי להסביר פנים לצעיר שהתיישב לידו, בחלוף כמה ימים ושיחות ברור כי הקשר, עבור שני הצדדים, הינו משמעותי.
מנגד פרנק חש תשוקה עזה למישל (כריסטוף פאו), גבר חטוב, ושחיין מוכשר שבתחילת הסרט נמצא עם מאהב קבוע. בשעות הערב, פרנק נמצא בחורשה ומביט לאגם בו מישל נמצא עם המאהב שלו, ואז הוא רואה את הגבר שבו הוא חושק מטביע את המאהב באגם.
הצפייה במעשה זה אינה מבהילה את פרנק, אלא מתדלקת את תשוקתו למישל. מתפתחת ביניהם מערכת יחסים מינית שבה פרנק המאוהב מנסה להעמיק את הקשר ומישל לשמר אותו בגבולות הפעילות המינית. לאחר גילוי גופת המאהב מתחילה חקירה משטרתית שבמלכה עובר החוקר (ז'רום שפטה) ומתחקר את יושבי המקום. זוהי עלילת מתח הסובבת סביב השאלה כמה עמוק וכמה מסוכן עלולה להוביל התשוקה את גיבור הסרט.