2013, השנה שהייתה: עולם בלי סודות
2013 מסתיימת ובחרנו להתמקד לא בסיפורי השנה אלא דווקא במגמות שנרשמו מעל ומתחת לפני השטח שביום מן הימים נדע אם השאירו חותמן בהיסטוריה. מארה"ב שלא רוצה להיות שוטר עולמי דרך הודו שכבר לא מתביישת לדבר על מקרי האונס הרווחים ועד הפרטיות שהפכה למצרך נדיר
שנת 2013 לא הייתה שונה מקודמותיה והייתה גדושה באירועים חשובים (הסכם גרעין בין איראן למעצמות, סוריה מתפרקת מנשקה הכימי), דרמטיים (האפיפיור בנדיקוס ה-16 מודיע על פרישה, נלסון מנדלה הולך לעולמו), טרגיים (אלפי הרוגים באסונות טבע בפיליפינים, בסין ובהודו) ומשמחים (לידת הנסיך ג'ורג' בבריטניה). אך בכל זאת יש בה משהו מיוחד, בשנה שחלפה עלינו.
הכתבה הבאה - אנשי השנה בעולם של ynet
מתחת לפני השטח ומעליו נרשמו כמה מגמות שביום מן הימים נדע אם השאירו את חותמן בהיסטוריה העולמית, אך כבר עתה ניכרת משמעותן הרבה. עורכי ynet וכתבנו בוושינגטון מביאים אותן בפניכם - איש איש לפי בחירתו האישית - מהשינוי שעברה מדיניות החוץ האמריקנית דרך מסמכי סנואודן ופרשת אייל גולן ועד לאירופה שאוטמת את שעריה בפני מהגרים אפריקנים שצמאים לחופש, עבודה וחיים חדשים ומוצאים עצמם בסוף טובעים למוות במצולות הים.
אמריקה כבר לא רוצה להיות שוטר עולמי
רגע אחד משקף בעיניי את מדיניות החוץ של ארצות הברית בשנת 2013. ביום שבת, 13 באוגוסט, בשעה שתיים בצהריים עמד הנשיא ברק אובמה מול המצלמות בגן הוורדים כדי להשמיע הצהרה חשובה בנושא סוריה.
אחרי ימים של בניית כוח צבאי במזרח הים התיכון, שכלל משחתות נושאות טילי שיוט, ואחרי הכנת הציבור בארה"ב ובעולם לתקיפה צבאית כירורגית כדי להעניש את בשאר אסד על השימוש בנשק כימי, הגיע רגע האמת. הנשיא האמריקני ניגש למיקרופון כדי לבשר לארצו ולעולם על החלטתו לתקוף.
אובמה הסביר בצורה משכנעת, כהרגלו, את המניעים להחלטתו לתקוף. אולם אז הוא זרק פצצה והודיע שיבקש אישור מהקונגרס להתערב צבאית בסוריה. באותו רגע היה ברור שארה"ב לא תתקוף. הסיבה: הציבור האמריקני התנגד חד-משמעית לתקיפה ואיים על נציגיו בגבעת הקפיטול בנקמה בקלפי אם יעזו להצביע בעד פעולה צבאית.
וכך, ברגע אחד, הקו האדום שמתח מנהיג המעצמה הגדולה בעולם לגבי שימוש בנשק כימי בסוריה קיבל גוון חיוור והפך ללא יותר מאיום סרק בעיני רבים במזרח התיכון ובעולם כולו. אובמה בנה לעצמו השנה דימוי של נשיא חלש שמאיים אך חושש לבצע, ולא נותר אלא לתהות אם גם דבריו על "כל האופציות על השולחן - כולל הצבאית" בסוגיית הגרעין האיראני עדיין תקפים או שמא חסרי כיסוי.
גם תקיפה באיראן, אגב, ירדה מהפרק, אחרי שוושינגטון חתרה להשגת הסכם גרעין עם הרפובליקה האיסלאמית.
בבית הלבן יאמרו, בצדק, שהאיום הצבאי אינו המטרה ושהאיום בתקיפה השיג את שלו בפירוק היסטורי של סוריה מנשקה הכימי. זהו אכן הישג גדול, שמאפשר למזרח התיכון ובעיקר לאזרחי ישראל לנשום בהקלה מבלי להזדקק למסכות אב"כ. אולם זה לא משנה את ההערכה של העולם שאובמה הוא נשיא חלש שמוביל את אמריקה לבדלנות.
אמריקה של 2013 היא עדיין המעצמה החזקה בעולם מבחינה צבאית וכלכלית. אבל אחרי עשור של מלחמות בעיראק ובאפגניסטן למדו האמריקנים על בשרם את מגבלות הכוח ואת השחיקה הכלכלית המטלטלת - והם רוצים הביתה ולא רוצים להיות השוטר של העולם.
בנסיבות כלכליות שונות, ארה"ב הייתה מכריזה על "תוכנית מרשל" למזרח התיכון, מזרימה סכומי עתק לייצוב מצרים והייתה מחזקת את אחיזתה באזור. אבל ארה"ב של 2013 מתכנסת בתוך עצמה, מסרבת להפעיל את עוצמתה הצבאית, פותחת לרוסיה את הדלת לחזור למזרח התיכון ומאפשרת לסין להפגין שרירים בים סין הדרומי. ככה לא נראה שוטר עולמי אלא לכל היותר שריף אמריקני.
(יצחק בן-חורין, וושינגטון)
הדוב הרוסי שולח ציפורניו לכל מקום
ארה"ב, האיחוד האירופי ומועצת הביטחון של האו"ם הרגישו השנה את רוסיה כמו עצם בגרון. מעורבותה בעולם הייתה דומיננטית ביותר, עם שורת החלטות ששימרו את האינטרסים הכלכליים שלה.
פוטין מנצח את אובמה בשחמט המזרח תיכוני
כשבוושינגטון התחבטו בשאלה אם לתקוף את סוריה בעקבות התקיפות הכימיות, רוסיה משכה בחוטים וגיבשה עם סוריה יוזמה לפירוק הנשק הכימי שלה. בקונגרס האמריקני נשמו לרווחה. רוסיה סיכלה החלטה לתקוף את סוריה במועצת הביטחון ושמרה על הסכם מכירת טילי S-300 כדי "למנוע התערבות זרה" בדמשק. ארה"ב, שלא מעוניינת להיכנס לעימות ממושך נוסף, השלימה עם ההחלטה. כך קיבל אסד אשראי להמשיך ולטבוח באזרחיו.
גם במצרים הרחיבה רוסיה את התערבותה, ושוב הציבה עמדה הפוכה מזו האמריקנית. וושינגטון השעתה את הסיוע הצבאי למצרים על רקע ההפיכה, ורוסיה הגיעה למלא את החסר. לאחרונה הרחיבו המדינות את שיתוף הפעולה הביטחוני, וחתמו על עסקת נשק שכוללת מטוסי קרב ומערכות הגנה אוויריות.
בנוסף מילאה רוסיה תפקיד משמעותי במשא ומתן בז'נבה בין איראן לבין שש המעצמות בתור מדינה שאינה נחושה לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית בשל חלקה בהתפתחותה ובכורים שנבנו וייבנו.
השנה נשבו במוסקבה רוחות מלחמה קרה: ארה"ב זעמה על ההחלטה הרוסית להעניק מקלט מדיני למדליף אדוארד סנואודן, צעד ציני שמגיע מצד מדינה שנלחמת בשיטתיות נגד פעילי אופוזיציה וחופש הביטוי. הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין לא חזר בו מהחלטתו.
לקראת סוף השנה רוסיה עומדת במרכז סיפור נוסף שמכעיס את המערב ומעלה זיכרונות מהעידן הסובייטי: האוקראינים זועמים על כוונת הנשיא ינוקוביץ' לזנוח את הסכם שיתוף הפעולה הכלכלי עם האיחוד ולחבור לרוסיה. כוחה הכלכלי של מוסקבה מאפשר לה לאיים בהטלת סנקציות על אוקראינה, שעלולות להביא לקריסתה. ב-2013 הגבירה רוסיה את אחיזתה במדינות רבות, ובעיתון "פורבס" הכתירו את פוטין כאיש המשפיע בעולם. בניגוד לאובמה, נראה כי הוא באמת מעוניין בכך.
(יואב תירוש)
עולם בלי סודות
ב-20 ביולי קיבל עורך העיתון "גרדיאן" התראה מהרשויות בבריטניה, שלפיה אם לא ימסור או ישמיד את "מסמכי סנואודן" שהודלפו במאי, הוא עלול למצוא עצמו במאסר. ב-13 בנובמבר התפרסמה בארץ פרשת "הזמר המפורסם", שזכה בכינוי התמוה בגלל צו איסור פרסום על זהותו. בשני המקרים גילו רשויות אכיפת החוק את מה שילד הולנדי אחד למד מזמן: אי אפשר לסתום סכר בעזרת אצבע.
מרקל לאובמה: אתם מצותתים לי לטלפון?
מעבר לכך, מסמכי ה-NSA שהדליף גאון המחשבים האמריקני אדוארד סנואודן הזכירו לעולם את השינוי המסתמן במאזן הכוחות בין המדינה לאזרח הקטן. איך אנליסט צעיר אחד יכול בהינף מקלדת ועכבר להטיל פצצה ברשת שתסבך מעצמות ותאגידי ענק. איך מרגע שמידע מגיע לאינטרנט, היכולת לעצור את תפוצתו שואפת לאפס.
מעבר לניצחון המסוים של הכוורת המרושתת על פני ההיררכיה הישנה, מסמכי ה-NSA גם הזכירו לעולם ששינוי מאזן הכוחות לא פועל רק לטובת האזרח הקטן. בעידן שבו הפרטים המזהים עוברים דרך אינספור מחשבים ביום, מרכישות באשראי ועד תמונות חתולים בפייסבוק, למדינות ולתאגידים יש די והותר כלים לעקוב אחר כל אחד.
הג'וב הרוסי. החיים החדשים של סנואודן
בינתיים נראה שכל הצדדים לא ממש סיימו לעכל את השינוי החדש במושג הפרטיות. מצד אחד, אנשים מתייחסים לפייסבוק כאל חלל פרטי ומופתעים לגלות שברגע שלחצו "פוסט" כבר אין להם שליטה על התפזרות המידע. מצד אחר, יש מדינות וארגונים שלא הבינו שברגע שמישהו אחר לחץ על "פוסט", אין להם דרך לסובב את הגלגל לאחור.
ואולם, נראה שמשהו השתנה ב-2013. הרי הלקח לאזרח הקטן בפייסבוק או למדינה הגדולה בעולם שיש בו ויקיליקס, כבר נלמד כמה פעמים בשנים האחרונות. אבל הפעם נראה שהאסימון מתחיל ליפול. כשהאדם הכי פחות מחובר לרשת יודע שאותו זמר מפורסם הוא אייל גולן וכשהשירותים הכי נפוצים ברשת כמו פייסבוק וגוגל מתגלים כמקור של גורמי מודיעין, תפיסת הפרטיות שלנו מתחילה סוף סוף להתרגל לעולם החדש.
(נתנאל שלומוביץ)
מהגרים את עצמם למוות
בסרט האיטלקי Terraferma מ-2011, הדייג הצעיר וטוב הלב פיליפו מפליג לילה אחד לבילוי רומנטי בלב ים. לפתע, מתוך חשכת המים, מגיחים כדגי ענק עשרות פליטים אפריקנים שדקות אחדות קודם לכן, במרחק כמה קילומטרים מחופי האי לינוזה, שולחו על ידי מבריחיהם מרפסודה רעועה או מסירה צרה מלהכיל. תשושים מהדרך, רעבים וצמאים למים, הם נתלים על דופנות סירתו. רבים מהם לא יודעים לשחות ולא יוכלו לשרוד יותר מעוד כמה רגעים.
הים לימד את פיליפו שבמים לא זונחים איש לגורלו, אבל היבשה לימדה אותו שמי שמביא אליה את אלה שהים לא הסכים לקחת - הוא פושע שדינו מאסר, קנסות כבדים וחורבן כלכלי. איזו ברירה יש אפוא לנער היתום וזהוב השיער, שבפעם הקודמת שבה הושיט יד לפליטים חסרי ישע והביא אותם לחוף מבטחים, סיבך את משפחתו הענייה עם רשויות ההגירה? ובבית משפט של מעלה או מטה - איך נקרא למי שכמותו מנתק את ידיהם אצבע אחר אצבע מעץ סירתו, דוחף נפשות חסרות אונים אל מותן? האם אזרח שומר חוק הוא או רוצח קר לב?
זה מה שאכזרי יותר מכול בזרם הפליטים לאירופה, שגם השנה עבר מתחת לרדאר שלנו כל עוד הגופות הואילו בטובן לשקוע ולא צפו במים. הרעים לא נראים בו, והנראים - נראים רעים, כולם. המבריחים - שליחיו העלומים של השטן שאונסים, מצליפים, חותכים, מרעיבים ומתעשרים מסבלו של האחר - נגלים רק לשמש של לב ים או לחולות האין סופיים של סיני, ובהתקרבם לארץ המובטחת מתאדים, מותירים את שאריות האדם שאותן הובילו להתמודד לבד עם הגלים או המדבר.
בדרך לאיטליה: ספינת פליטים טבעה, מאות מתו
וכשלרשע אין פנים או מסכה, אפילו ניצבים הופכים למטרה. האם האשמה באמת נופלת על תושבי פריפריה קשי יום כמו פיליפו או כמו אנשי האי למפדוזה, "גינת לווינסקי" של איטליה, שם טבעו באוקטובר השנה 359 אפריקנים? או אולי על הממשלה ברומא, עיר הבירה הנהנתנית מאות קילומטרים משם, שכובלת את ידיהם מלהגיש סיוע? או שמא זהו האיחוד האירופי, שאינו מצליח לחלק שווה בשווה את הנשיאה בנטל הפליטים, כדי להקל על מדינות הדרום, שער הכניסה ליבשת?
ואולי אשמים המסתננים עצמם, שלא פת לחם רוצים הם, כי אם לחנוך עוד סניפי קבב-דונר בברלין ולאסלם את אירופה? או רודני אפריקה והמזרח התיכון? או הטרור, או הבורות, או אדמת הטרשים של סומליה שלא מניבה די יבול ושולחת את בעליה לשדות זרים? ואולי שוב הכול מתחיל בפשעי המאות הקודמות שביצעו האימפריאליסטים האירופאים ביבשת השחורה ובשטחי המנדט, וכעת הגיע הזמן לתיקון היסטורי?
בלי בית, רחוק מהמולדת. מיליון ילדים פליטים
מיהו הרע ומה הפתרון? אין לי תשובה ולא נראה לי שתהיה, אבל בינתיים אנשים טובעים, וחשוב שתדעו את זה. המאה ה-21 ומהפכת המידע מכתיבות לנו סדר יום ציני: עיתוני אירופה לא מדווחים לקוראיהם על כל קסאם שנופל בחממה במועצת אשכול, ואנחנו - כמה מביש - לא טורחים לספר לכם על כל מהגר אפריקני שהמפרש שלו נקרע. אבל אנחנו עורכי חדשות החוץ קוראים עליהם כמעט כל שבוע, לעתים גם כמה פעמים. ואולי זו ההזדמנות לומר לכם את זה, ולכפר מעט.
* כ-1,500 מהגרים טבעו למוות בדרכם לאירופה בשנת 2011 או דווחו כנעדרים. ב-2012 ירד מספרם הרשמי לכ-500, אבל כבר כעת ברור שהנתון לשנת 2013 יהיה גבוה בהרבה בשל הגידול האדיר בזרם הפליטים מסוריה ואסון הסירה בלמפדוזה. ההערכה היא כי מספר הקורבנות האמיתי מדי שנה גדול יותר משום שמהגרים רבים מתים מבלי שאיש יידע על כך. בדרך אל החופש עוברים רבים מהם התעללות קשה, נפשית ופיזית, מצד מבריחיהם.
(אייל להמן)
אונס, כבר לא מילה גסה
"אם אי אפשר למנוע אונס, עדיף ליהנות ממנו". סביר להניח שאמירה כזו הייתה מתקבלת בקריצה בהודו שלפני 16 בדצמבר 2012. קרוב לוודאי שהאיש העומד מאחורי ציטוט זה, ראש אגף החקירות במדינה, היה אפילו מקבל אז תשבוחות על דבריו.
אולם הוא נשטף בביקורת ציבורית גדולה שקראה להדיחו ואמירתו גונתה ברחבי העולם.
16 בדצמבר 2012 הוא נקודת הציון שבה חל המפנה. סטודנטית בת 23 נאנסה והוכתה למוות על ידי שישה תוקפים באוטובוס בניו דלהי, והמחאה הספונטנית שהצית המקרה הייתה לפרק הראשון בשנה החולפת בהתמודדות הודו עם תרבות האונס.
נאנסת בהודו: אונס איננו סוף החיים
למרות המחאות, קשה להצביע על ירידה במקרי התקיפות המיניות במדינה המזרח-אסייתית בשנת 2013. עם זאת, שינוי מגמה הורגש היטב בסיקור התקשורתי הנרחב למקרי אלימות מינית ובהיקף התלונות על תקיפות מיניות. בניו דלהי לבדה עשר נשים מתלוננות בכל יום על עבירות מיניות - פעולות שלא ננקטו בעבר בשל בושה וחוסר אמון במערכת. במאמר שכתבה העיתונאית והסופרת ההודית סופיה פליירו היא תיארה כיצד "הערפל התבהר ועכשיו כולם מדברים על זה". נשים מדברות על האלימות נגדן, לא רק עם חברים קרובים, אלא גם עם משפחתן ואף בחופשיות מסוימת ברשתות החברתיות.
מוכות, נאנסות ומושפלות. נשים בקבוצת סיכון
ברם, הודו רחוקה מפתרון הבעיה. עונשי המוות שהוטלו על הנאשמים באונס וברצח הסטודנטית היו בעיקר ריצוי תחושת נקם. מסגור הצעירה בתקשורת כ"בת של הודו" שרטט את הקושי העיקרי של החברה השמרנית ביחסה למקרה - פגיעה בטוהרה. זאת במקום להצביע על הבעיה האמיתית - שוויון מגדרי. החקיקה החדשה המחמירה נגד עברייני מין וזירוז הליכי משפט במקרי אונס הם בבחינת אקמול לאומה שחולה בסרטן. ארגוני נשים סבורים כי רק חינוך מגדרי - על מהי גבריות ומהי נשיות ועיצוב מחדש של תפקיד האישה בחיי המשפחה - יביא את השינוי המיוחל לנשות הודו.
(ליטל גנה)
מהפכת פופ בכנסייה
תקיפות מיניות של ילדים, שחיתויות כספיות, התבטאויות שנויות במחלוקת על הומואים ולסביות, הפלות ואמצעי מניעה, טיוח פשעים - וקשר של שתיקה. בפברואר השנה הדהים בנדיקטוס ה-16 את העולם הנוצרי בהודעתו על פרישתו מתפקיד האפיפיור אחרי שמונה שנות כהונה. יוזף רצינגר בן ה-85 טען שאין לו עוד הכוחות המתאימים להמשיך בתפקיד התובעני.
איש השנה של מגזין "טיים": האפיפיור
איש השנה של מגזין ההומואים - האפיפיור
עייפות לא הייתה כנראה הגורם המרכזי שהכריע את האפיפיור המבוגר בעל הדעות האולטרה-שמרניות, אלא שורה של שערוריות שנפלו לפתחה של הכנסייה הקתולית ובראשן חשיפה של התעללויות מיניות בילדים על ידי כמרים והשתקתן על ידי הדרגים הגבוהים ביותר בוותיקן.
דווקא המוסד הדתי הגבוה שמאחוריו צבא של 1.2 מיליארד מאמינים קתולים, שמתיימר להיות מוסרי ושאמון על לימוד תורת האהבה והצניעות של ישו - נתפס בקלקלתו והעדיף, ביודעין ובלא יודעין, להתעסק בצבירת כסף וכוח ובחיבוק הפושעים במקום הקורבנות.
עם פרישתו של בנדיקטוס ה-16 ניתנה לכנסייה הקתולית הזדמנות להתוודות על חטאיה ולתקן את דרכיה. האם היא בחרה לעשות זאת?
על פי המצב בשטח, נראה שהכנסייה הקתולית, או לפחות מוסד האפיפיורות, עוברת מיני מהפכה מאז בחירתו של חורחה מריו ברגוליו, הארכיבישוף של בואנוס איירס בן ה-76, לאפיפיור החדש.
באורח חייו הצנוע והסגפני, במסריו החיוביים, בהימנעותו מהתבטאויות שיסבכו אותו עם יהודים ומוסלמים, בנכונותו לקדם רפורמות ליברליות יותר בסוגיית המשפחה ובעמדות הכנסייה לגבי מעמדם של הומואים ולסביות בחברה, הצליח פרנסיסקוס (ע"ש הקדוש העניו והצנוע פרנסיסקוס מאסיזי) להכניס דם חדש לגוף הבירוקרטי והמסואב ששמו הכנסייה הקתולית.
תחת הנהגתו של פרנסיסקוס הכנסייה מתמקדת יותר בעזרה לנזקקים, לעניים, לקשישים ולרעבים ומותחת ביקורת על חיי ראוותנות. לאורך כל הדרך האפיפיור מקפיד לרדת אל העם, לחבק וללטף ילדים, זקנים, נכים וכל מי שמבקש את אהבתו וכובש את לב ההמונים. עוד מוקדם לומר כמה משמעותי השינוי שעובר על הכנסייה, אבל הסימנים מהשטח, מגובים בכמה מחקרים, מלמדים על נהירה של מאות אלפי קתולים בחזרה הביתה לחיק הכנסייה. ועל זה חתום האפיפיור הראשון מיבשת אמריקה. Habemus Papam ! (יש לנו אפיפיור!).
(רועי סמיוני)
לפנייה לכתב/ת 
