דעה: ציפי לבני עלולה להפוך ילדים לכלי ניגוח
הצעת החוק של שרת המשפטים לצמצום חזקת הגיל הרך בגירושין מקדמת שוויון רק על הנייר. במציאות, כשנטל גידול הילדים נופל ברובו על הנשים, הוא פותח פתח להפעלת לחץ וסחיטה של אבות. האם טובת הילד לנגד עיניה?
פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
- משפחת פשע: התינוק יאומץ ללא ידיעת האב
- העיקר לא לשלם: חוקר פרטי נגד חולה סרטן
- המחוזי והערעור: אין בשורה לסרבני תמ"א 38
- GPS ואפליקציות: אלה שיודעים עליכם הכול
על פניו מדובר בהצעה צודקת והוגנת, שכן מטרתה ליצור מצב שוויוני יותר כלפי אבות המעוניינים להיות שותפים פעילים בגידול הילדים. אולם יש לתהות, האומנם מדובר בטובת הילד? האם לא נפער כאן פתח מסוכן להפעלת לחץ וסחיטה על אמהות?
חרף העובדה שיותר ויותר אבות משתתפים בתהליך גידול הילדים, ומעוניינים לקחת חלק בחייהם, המציאות בשטח מצביעה על כך שברוב המכריע של המקרים הנטל נופל על הנשים. האם שקלו השרים מה המשמעות של גזילת הגורם המטפל מהילד?
גירושין, הורים ומשמורת - דעות בעד ונגד:
יתרה מכך, אימהות עלולות למצוא עצמן במצב של סחיטה רגשית וכלכלית מצד האב, ובמסגרתו הן יסכימו לוויתורים מפליגים בנושאי מזונות ילדים, מזונות אישה ורכוש, רק על מנת לקבל משמורת על הילד. יתכן אפילו שנשים יסכימו לוותר על הגט עצמו. האם באמת מעוניין המחוקק להפוך את הילד ל"שדה קרב" במסגרת גירושי הוריו?
ואקום משפטי
למרות הפגמים במנגנון "חזקת הגיל הרך", ביטולו ייצור למעשה ואקום משפטי בכל הנוגע להליכי משמורת על ילדים קטינים, ולכך עלולות להיות השלכות קשות משל עצמן.
למשל, סכסוכי גירושין עלולים להתעצם ולהתארך וכפועל יוצא להוביל לעומס מיותר על בתי המשפט ועל גורמי הרווחה המעורבים בתהליך. מעבר לכך, יצירה של מנגנון חלופי עם קריטריונים ברורים ונהירים שיתנו מענה לכל מקרה ספציפי עלולה לקחת זמן רב. הנפגעים הישירים מכך יהיו הקטינים עצמם, שהחוק לא ייתן להם מענה.
הצעת החוק של השרה לבני קובעת כי לאחר גיל שנתיים תבוטל חזקת הגיל הרך באופן אוטומטי ויתקיים הסדר של "אחריות משותפת". אך מה המשמעות בפועל של המושג "אחריות משותפת"? וגם אם יגיעו ההורים להסדר זה או אחר, האם יקום מי שידאג לאכוף את ההסכם הזה?
כיום אין מנגנון משמעותי שמחייב את האב לקחת חלק בגידול ילדיו. החוק לא מאפשר הטלת סנקציות ועונשים אחרים על אב שלא מקיים את חובותיו ההוריות. גם תביעות בנושא, אפילו תביעות לאכיפת הסדרי ראייה שנעשו בהסכם עם האם, מתקבלות רק במקרים נדירים מאוד. המציאות בשטח היא שאבות יכולים "להשיל" מעצמם את האחריות ההורית בכל זמן כמו הייתה עור של נחש. במצב שכזה, אחריות הורית משותפת משמעה סיכון שלומו ורווחתו של הילד.
ההצעה של ח"כ זהבה גלאון
לא ניתן לייצר שוויון נקודתי לגברים בדיני המשמורת במדינת ישראל כל עוד אין שוויון כללי באחריות לגידול הילדים בזמן הנישואים. יתרה מכך, כל עוד הדין הדתי שולט בכל הנוגע לדיני המשפחה,
נשים ימצאו את עצמן בעמדת נחיתות שמאפשרת לגברים לנצל כל רפורמה בתחום, ובכך יש לטפל.
אם רוצה המחוקק בכל זאת לקדם את מעמד האבות בכל הקשור למשמורת על ילדיהם, ראוי לאמץ מתווה רך יותר, כפי שהציעה ח"כ זהבה גלאון. הסדר זה מציע לשמור על "חזקת הגיל הרך" אך לאפשר לאב לעתור לביטולה במקרים רבים יותר ולקבוע הסדרי ראייה נרחבים יותר. מדובר בהסדר הדרגתי שמאפשר זמן לבחון את ההשפעה של שינוי החזקה ואת ההשפעה של צעד זה על טובת הילד.
ניתן לסכם ולומר כי המנגנון האוטומטי של "חזקת הגיל הרך" הוא אומנם בלתי שוויוני, אך ביטולו המוחלט או צמצומו מבלי לתת אלטרנטיבות ראויות, יכול להחטיא את המטרה לחלוטין. במקרה הנדון, "טובת הילד" צריכה לבוא לפני "טובת האב".
- עו"ד רחלי גרינברג עוסקת בדיני משפחה ושותפה במשרד גרינברג-אפרתי
לפנייה לכתב/ת 
