"סיפור משפחתי": קיד בלי קראטה
הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה משתמש ב"סיפור משפחתי" באלמנט השחוק של בנים שהוחלפו בילדותם, אך מוציא ממנו תהיות לא שגרתיות על הקשר בין אב לבן, גנטיקה והשגיות. דרמה עדינה ורגישה, שמצליחה לגעת
הירוקאזו קורה-אדה ממשיך לנוע במסלול שהטווה הבמאי הדגול יאסוז'ירו אוזו. שניהם במאים שבמוקד עבודתם נמצאת המשפחה היפנית והשינויים המתחוללים בה. אצל אוזו זכורים במיוחד הסרטים אותם הוא עשה לאחר מלחמת העולם השניה ("סיפור טוקיו", "אביב מאוחר") ושהתמקדו בערעורם של הקשרים בין הורים וילדים עם חלוף הזמן והשתנותה של יפן. קורה-אדה עוסק במתחים היותר עכשוויים של המשפחה היפנית ובעיקר בהשפעת הפרידה בין הורים וילדים.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
ב"איש אינו יודע" (2004) היו ארבעה ילדים שאימם נטשה אותם כשעברה לעבור לגור עם בעלה החדש, ב"עדיין מתהלכים" (2008) נבחנה הדינמיקה במשפחה 15 שנים לאחר מות אחד מבניה, ב"המשאלה" (2011) שני אחים מופרדים גיאוגרפית לאחר גירושי הוריהם. הטון השולט בכל אחד מהסרטים נע בין הדרמטי לקומי, אך תמיד מאופק.
ב"סיפור משפחתי" (שהופץ בעולם תחת השם - "Like Father, Like Son") קורה-אדה ממשיך את המגמה. הבסיס העלילתי הוא האלמנט המשומש של "הוחלפו בלידתם" - תחבולה שאינספור אופרות סבון טלוויזיוניות ניצלו וגם לא מעט סרטים (רק לפני חודש וחצי עלה על המסכים "הבן האחר" שעשה בה שימוש כושל בהקשר הישראלי-פלסטיני).
הגילויים המטלטלים, כמו גם ההנגדה בין הבתים בהם גדלו הילדים, מובנים לתוך הסיטואציה. יש פיתוי לא מבוטל להשתמש בתחבולה זו, אך דווקא בהיותה שחוקה הזהירות היא הכרחית. קורה-אדה מצליח ליצור סרט המעורר מחשבה ורגש, ויחד עם זאת הוא אינו נטול ליקויים.
קורה-אדה משתמש בסיטואציה הבסיסית להעלות שאלות לגבי דמיון בין הורים וילדים, והאופן השלילי שבו שאפתנותו של הורה מעצבת את טיב היחסים עם הבן. למרות שהשם העברי של הסרט מצביע על משפחה, הדגש הוא על דמותו של אחד האבות - במקרה זה ארכיטקט מצליח ושאפתן בשם ריוטה נונומיה (הזמר מסהארו פוקויאמה - כוכב על ביפן).
ריוטה מקדיש את חייו לעבודתו, ומבחינתו אבהות היא הצבת מסגרת נוקשה לחינוך בנו, מסגרת שהוא מצפה שאשתו מידורי (מצ'יקו אונו) תקפיד לבצע. בסצנת הפתיחה הזוג נונומיה מביא את קייטה (קייטה נונומיה - כשמה של הדמות), בנם בן ה-6, לבחינות הכניסה לבית ספר יוקרתי.
בראיון המשפחתי הבן מספר על הטסת עפיפונים עם אביו - פעילות אב-בן משותפת שאותה לימדו אותו לשנן. האב מביע את הסתייגותו מכך שהבן אינו מוטרד מספיק מאי הצלחה - תכונה שאת מקורה הגנטי הוא משייך למידורי. פתיחה זאת מבהירה היטב את הדינמיקה במשפחת נונומיה, רומזת על הנישואים הלא חמימים, ועל ניסיון האב לעצב את הבן כבבואה של הישגיותו.
הגילוי שקייטה הוא בנם הביולוגי של זוג אחר מחלץ מהאב ההמום את התגובה "זה מסביר הרבה דברים", המלווה בהאשמת מידורי שבגלל בחירתה בבית חולים כפרי, קרוב למקום בו גרה משפחתה, קרתה התקלה. פוקויאמה משחק היטב את התפקיד המזמן לו מהלך איטי ומשמעותי של שינוי רגשי, אבל קשה שלא לחוש שנקודת הפתיחה של הסרט משרטטת את תכונותיה הלא מלבבות של הדמות בהדגשה מופרזת.
המשפחה השניה, משפחת סאייקי, היא, באופן מתבקש, היפוך של הראשונה. יודאי (לילי פרנקי) החשמלאי הלא שאפתן ואשתו הסימפטית יוקארי (יוקו מאקי). מגדלים את ריוסי (הוואנג שו-ג'ן), כאח בכור לעוד שני ילדים קטנים. סביבה של המעמד הבינוני-נמוך, החסרה את הרווחה הכלכלית של משפחת נונומיה, אך במקומה יש קרבה פיזית ורגשית בין בני המשפחה.
&91;1&93;_w1024.jpg "דילמות של אבא. \"סיפור משפחתי\"")
ריוטה מסויג עמוקות מאורך החיים של המשפחה שאיתה הוא נאלץ לבוא במגע. יהירותו וחוסר ההבנה שלו את מגבלותיו כהורה מובילים אותו למחשבה כי מוטב שהוא ואשתו יגדלו את שני הילדים בתנאי רווחה כלכלית.
הוא באמת ובתמים לא מבין מדוע הורים שיש להם עוד שני ילדים לא יוותרו על אחד מהם. ההצעה לא נענית בהסכמה נלהבת.
הדילמה איתה מתמודדים שני הזוגות היא האם להחליף את הילדים (כפי שנאמר לשני הזוגות שקורה ב-100 אחוז מהמקרים שבהם מתגלה החלפה של תינוקות), או להמשיך לגדל את הילד שאותו קיבלו. העלילה ממוקדת בדילמה כפי שהיא קיימת במשפחת נונומיה, ובמיוחד בדמות האב. הדילמה של משפחת סאייקי לא זוכה לזמן מסך משמעותי, כך שמבחינה עלילתית היא בעמדת הסכמה פאסיבית להחלטות הנלקחות בצד האמיד של המשוואה.
כמו אוזו, גם קורה-אדה צבר מוניטין כמי שמסוגל להנחות את שחקניו הצעירים להופעות משחק מרשימות. הדבר נכון גם ב"סיפור משפחתי". החיבור בין השחקנים המבוגרים והילדים מוליד כמה מהרגעים המשמעותיים ביותר בסרט.
