זגזגן עם חזון. העולם על פי אובמה
נשיא ארה"ב התנער ממובארק, תמך בשלטון "האחים המוסלמים" וקיבל את הדחת מורסי, לא תקף בסוריה והגיע להסכם פשרה עם איראן. מבקריו טוענים שהוביל מדיניות שמשדרת חולשה, אך ד"ר גליה פרס בר-נתן חושבת אחרת
ציבור רחב של אנשי ממשל, חוקרים באקדמיה ואזרחים מודאגים בארץ ובארצות הברית סבור שממשלו של הנשיא ברק אובמה נחל כישלון חרוץ בתחום מדיניות החוץ והפגין באופן שיטתי אוזלת יד, חולשה וחוסר הבנה של המציאות הבינלאומית. הדוגמאות הבולטות הן המדיניות האמריקנית מול בעלת בריתה מצרים - החל מהמהירות שבה התנערה ארה"ב מהנשיא חוסני מובארק, דרך הקבלה של משטר "האחים המוסלמים" והתמיכה בו ועד הקבלה המסויגת של הדחת הנשיא מוחמד מורסי.
"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:
בלי הפיכות. כך יוצרת צ' קוריאה אזרח מושלם
/ ד"ר אלון לבקוביץ
רשימת תפוצה. לגור בחו"ל ולחשוב על הבית
/ פרופ' גבי שפר
מצפון תיפתח הרעה. ניגריה בקרב חייה
/ ד"ר נורית השמשוני-יפה
תפנית בעלילת הסרט. כך שדדו את הפיראטים
/ ד"ר כריסטיאן בואגר
רבים ראו בהתנהלות הזו זגזוג שערער באופן קשה את מעמדה של ארה"ב כבעלת ברית אמינה, וההתקרבות האחרונה בין מצרים לבין רוסיה, עם חתימת ההסכם לשיתוף פעולה ורכש צבאי ביניהן, נתפסת בעיני רבים כתוצר הבלתי נמנע של מדיניות זו. גם הסירוב האמריקני להתערב במלחמת האזרחים בסוריה, ובמיוחד לאחר השימוש בנשק כימי על ידי המשטר, נתפס כביטוי לחולשה אמריקנית ולאובדן כושר המנהיגות הבינלאומי שלה. דווקא בהקשר הסורי למשל, עולה הטענה, יכולנו לצפות מנשיא דמוקרטי בעל תפיסת עולם ליברלית מובהקת לפעולה נחרצת יותר. טיעונים דומים עולים בהקשר להסכם עם איראן בנוגע להעשרת הגרעין, הסכם פשרה הנתפס על ידי רבים כמדיניות פייסנית המשדרת חולשה. כמו ש-ynet סיכם לאחרונה את השנה, זו נתפסה כשנה ללא סודות וללא שוטר עולמי.
אולם יש מקום לתת את הדעת לאפשרות אחרת, לפיה ארה"ב של אובמה כן מאמצת אסטרטגיה מדינית ארוכת טווח סדורה יותר. אולי זו אסטרטגיה גרועה, אולם היא אסטרטגיה. מרכיב מרכזי של אסטרטגיה זו הוא חיזוקה או רכישתה מחדש של העוצמה הרכה של ארה"ב, שהתערערה דרמטית על רקע שנות שלטונו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן והמדיניות החד-צדדית האמריקנית בזירה הבינלאומית.
מושג העוצמה הרכה עלה לכותרות לראשונה בתחילת שנות התשעים, על רקע ספרו של החוקר ג'וזף ניי Bound to Lead, שהסביר מדוע ארה"ב תישאר המעצמה המובילה בעולם. קיומה של אותה עוצמה רכה - היכולת לגרום לאחרים לרצות את מה שאתה רוצה - היווה הסבר מרכזי. אותו מושג הגיע שוב לכותרות בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, כשבמוקד עלו תהיות לגבי ערעורה של העוצמה הרכה האמריקנית ועליית עוצמתם הרכה של שחקנים אחרים (כמו ארגון אל-קאעידה).
עידן בוש: השימוש בכוח לא הועיל לאמריקנים
אחת הבעיות המרכזיות במדיניות החוץ האמריקנית תחת ממשל בוש נבעה מהבנה לקויה ושטחית של מושג העוצמה הרכה (ואולי גם של מושג העוצמה בכלל), כמו גם האמונה או הפיתוי שניתן פשוט להשתמש בו "ישר מהמדף". המלחמה בעיראק, והיוזמה הכושלת של קידום דמוקרטיה במזרח התיכון, הוכיחו בצורה ברורה למדי שהדבר איננו אפשרי. יתרה מכך, עצם הניגוד בין קידום ערכים דמוקרטיים וליברליים לבין השימוש בכוח כופה כדי לקדמם, ייצר תחושות חזקות עוד יותר של צביעות אמריקנית, של מדיניות המנוסחת במונחים מוסריים, אך שמאחוריה אינטרסים אמריקניים קרים.
קריאה מעמיקה יותר של תיאורו של ג'וזף ניי על מקורותיה של העוצמה הרכה מבהירה שמקור העוצמה הרכה איננו הערכים הדמוקרטים-ליברלים כשלעצמם, אלא המתאם הקיים בין הערכים לבין מדיניות החוץ שהמדינה נוקטת. המתאם הזה אבד בהקשר האמריקני, ומשם החלה ההידרדרות בעוצמתה הרכה.
מדיניות החוץ של ממשל אובמה, ניתן לטעון, משקפת הבנה טובה יותר של המושג ושל החשיבות שבהחזרת המתאם בין הערכים האמריקניים למדיניות. אולם האתגר של צמצום הפער שבין הערכים וההתנהגות הוא גדול, כרוך בעלויות גבוהות, ויכול להיבחן רק במבחן הזמן, כלומר בטווחי זמן שאינם רלוונטיים לרוב הניתוחים הפוליטיים המקובלים. כך למשל ההחלטה שלא לתמוך במובארק ובעקבותיה ההחלטה להכיר בממשלו של מורסי גבו מחיר כבד, אך גם הבהירו שארה"ב מתכוונת ליישם את ערכיה הבסיסיים גם במדיניות החוץ שלה ולו גם במחיר של פגיעה בבעלי ברית ותיקים.
בטווח קצר העלויות של מדיניות זאת גבוהות. האמינות האמריקנית מול בעלות בריתה האזוריות נפגעה. במקביל, הזגזוג לכאורה עם קבלת ההדחה של מורסי פגע באותו מסר שהממשל ניסה לקדם בתמיכתו בהפלת מובארק. כך גם המשך היחסים האמביוולנטיים עם ממשל הצבא המצרי שב וגבה מחירים ואפשר התחזקות של גורמים אחרים כמו רוסיה באזור.
כל הצעדים הללו, שנראים כלא עקביים, משקפים אולי ניסיון עקבי לתת מקום מרכזי יותר לתפיסת העולם הדמוקרטית-ליברלית האמריקנית במדיניות החוץ שלה ולייצר מתאם בין השתיים. מתאם שכזה משמעו, בין היתר, נכונות לקבל את העובדה שעמים אחראים לגורלם והם אלו שצריכים, לטוב ולרע, להתמודד עם בנייה מחודשת של יחסיהם עם השלטון המרכזי. העמים הם שאחראים לבחור עבור עצמם את סוג האמנה החברתית שהם מוכנים לכרות עם שליטיהם. הוויתור על הנכונות לעשות שימוש בכוח כופה על מנת לקדם ערכים ליברליים, ובמקביל הוויתור על הפשטות הנוחה של אימוץ מלא של תפיסת עולם של ריאל פוליטיק, הם אולי חלק מהניסיון לייצר את המתאם בין ערכים דמוקרטיים-ליברליים למדיניות חוץ, שבטווח הארוך אמור להחזיר לארה"ב את אותו משאב עוצמה נדיר ומשמעותי שהיה לה בעבר.
עוצמה רכה לא ניתן לייצר בן לילה והשפעותיה לעתים הן לא מכוונות. מה שברור הוא שאסטרטגיית ייצור עוצמה רכה מצריכה התמדה לאורך זמן, שהיא עשויה דווקא לפגוע במעמדה הגיאופוליטי של ארה"ב בטווח הקצר יותר, ושממשל אובמה לא יזכה לקצור את פירותיה של אסטרטגיה זו, באם יבשילו.
ד"ר גליה בר-נתן היא מרצה בכירה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
