ילדי המריבה: על השתקת המשפחה הביולוגית

החלטתו המדוברת של העליון להשאיר פעוט במשפחת מאמצת ולא לאפשר לדודתו לגדל אותו מכסה על התנהלות רווחה קלוקלת: כוח מוגזם של פקידות הסעד, התעלמות מהמשפחה הביולוגית ועוד סיבות שהשתיקה יפה להן

עו"ד נורית פישפורסם: 31.12.13 , 22:59

החלטתו של בית המשפט העליון להשאיר את פעוט המריבה בחזקת הוריו המאמצים מסמלת את הקץ הזמני בלבד של המחלוקת המשפטית, המוסרית ואולי גם הפוליטית שעוד תשוב ותעסיק את מערכת המשפט. ולא רק אותה.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

בעוד עשרות מקרים דומים נותרים מאחורי דלתיים סגורות, חשף מקרה זה את הבעייתיות בהליכי קבלת ההחלטות ברשויות הרווחה המופקדות על הרשאות האימוץ, את שיקול הדעת המנחה אותן ואת השלכותיו על התפישה והתודעה החברתיות והממסדיות. האם ניתן יהיה למנוע הישנות של מצבים דומים?

דודתו של פעוט המריבה. באיזו זכות מנעו ממנה לאמץ?(צילום: גיל יוחנן)

המקרה המדובר נסב על פעוט שנמסר לאימוץ בגלל תפקוד לקוי של אמו, ועל מלחמתה של דודתו לקבל אותו ולגדל אותו בעצמה. לפני שנים רבות, בנסיבות דומות אך לא

הסערה

העליון: הילד האתיופי יישאר במשפחת אומנה

עומרי אפרים ואביאל מגנזי

דודתו של ילד נאבקה על הזכות לגדל אותו, אבל השופטים קבעו: "לא ניתן להחזיר את הגלגל ולקרוע את הילד מהמשפחה האחת שאי פעם הייתה לו"

העליון: הילד האתיופי יישאר במשפחת אומנה

זהות, אישה חולת נפש כשלה בתפקודה כאם, ואחותה הרווקה ביקשה לגדל את ילדיה. היא נתקלה בחומה אטומה של עובדי השירות למען הילד, שהגדילו לעשות ופיצלו את הילדים בין שתי משפחות אומנה שונות. האחות עתרה במהירות לבית המשפט והצליחה להוכיח שביכולתה לשמש אם לילדי אחותה ולקבל פסק דין בהתאם.

את הכעס והזעם שהפגינו כלפיה פקידות הסעד של השירות למען הילד לא אשכח לעולם. אותן עובדות ציבור הציגו לראווה מרכולת של יוהרה והתנשאות נגד מישהי שמוצאה ממשפחת עולים המוגדרת כאוכלוסיה חלשה, שהעזה לצאת נגד חוות דעתן ה"מקצועית".

במצב החוקי הנוכחי, לרשויות הרווחה יש סמכות כמעט בלתי מבוקרת להחליט מהי "טובת הילד". בעוד שבשאר תחומי דיני המשפחה סמכותן של פקידות הסעד מוגבלת להגשת תסקירים, המהווים המלצה בלבד לבית המשפט המקיים את הדיון מול ההורים, הרי שלעובדים הסוציאליים המופקדים על נושא האימוץ יש כוח לקבל החלטות שתוצאותיהן הרות גורל, ומרגע שהוצאו אל הפועל הסיכוי לשנותן הוא נמוך ביותר.

החתיכה החסרה בפאזל

ילדים מועברים לאומנה למטרות אימוץ בגילאים רכים, מתוך ידיעה שהזמן החולף הוא בעל משמעות קריטית: לא פעם נאלץ בית המשפט לתת חותמת הכשר לעוול שכבר נעשה ובלבד שלא לזעזע שוב את עולמו של הילד, גם אם ברור שמראש לא היה מקום להוציאו מביתו או להעבירו למשפחה אומנת.

אגב, את הזמן שחלף עד שהדודה פנתה לבית המשפט אין לזקוף לחובתה. בהליך הראשון של הכרזת הילד כ"בר-אימוץ" לא היה לה כל מעמד משפטי, מה גם שעל פי חוק האימוץ והתקנות המסדירות את הדיון בנושא, מרגע שהילד הוכרז "בר-אימוץ" אין להורים הביולוגים או למשפחת המוצא מעמד משפטי ודבריהם אינם נשמעים בהליכים בבית המשפט.

כותבת שורות אלה, העומדת מהצד השני של הדלתיים הסגורות, תתהה לעד מדוע הושתק רצונה של דודתו של הפעוט לאמצו. באיזו זכות או טענה מנעו ממנה רשויות הרווחה לשטוח את טענותיה ולשכנע את בית המשפט כי היא המתאימה לשמש לפעוט כאם? האם ייתכן שמשום שהעובדות הסוציאליות לא ראו בה משפחה ראויה ומתאימה, מסיבות שהשתיקה יפה להן?

הפתרון למניעת הישנותם של מקרים כואבים כאלה טמון בשינוי נוסח החוק, כך שגם עמדת המשפחה הביולוגית המורחבת תישמע, ולבני המשפחה יותר לצרף חוות דעת מקצועית שתעמוד נגד עמדת ההורים הביולוגיים וההורים המאמצים, ובוודאי נגד עמדת פקידות הסעד.

בינתיים, המשפחה המורחבת מהווה את החתיכה החסרה בתמונת האימוץ, שנדמה שמצוירת מבעד לעיניהם של עובדי השירות למען הילד, שלא תמיד רואות למרחוק.