חרם על אריאל הוא חרם על ישראל

בשבוע שעבר שמחנו לשמוע שבג"ץ שם קץ לסאגה המתמשכת, וסיכל את הניסיונות החוזרים והנשנים לפעול נגד ההכרה באוניברסיטת אריאל - האוניברסיטה השמינית בישראל. בג"ץ דחה את עתירת האוניברסיטאות, ופסק שהוא לא מוצא כל סיבה להתערב בעניין ולכן העתירה נדחתה.

סיפור נוסף ששב ועלה לאחרונה לכותרות היה החרם על היכל התרבות באריאל. מתברר שיש מי שחושב עדיין שחרם על אוכלוסייה שלמה הוא כלי לגיטימי לנהל ויכוח, ובכך למנוע מהם זכויות בסיסיות, רק בשל אזור המגורים והלימודים שלהם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אני לא מספיק טוב לישראל / אייל ברקוביץ

מכתיבים במקום ללמד / דרור אלנר

כוכבות ההצגה "החברות הכי טובות" הודיעו להנהלת תיאטרון "הקאמרי" כי אינן מעוניינות להופיע באריאל באופן גורף, למעט השחקנית האמיצה רמה מסינגר, שלא נכנעה ללחצים שהופעלו עליה וטענה שבלי קשר לדעתה הפוליטית, "קהל הוא קהל, ואין דרכי דרך חרמות". במילים אחרות קבעה מסינגר שתופיע באריאל, ושהיא איננה שייכת לקבוצת האנטי שהוקמה.

חרמות מעין זו מערבבות תרבות ואמנות עם פוליטיקה, ולא רק שהן אינן מועילות, הן גם מעצימות את השסעים בחברה ומרחיבות את הפערים החברתיים בישראל. קשה לי לראות כיצד אדם שבוחר להחרים אדם אחר על רקע דעתו הפוליטית, נחשב לאיש תרבות.

בעיר אריאל מתגוררים טובי בניה של מדינת ישראל. אלו לצד אלו חיים ביחסי שכנות נפלאים האזרחים הוותיקים ועולי מדינות ברית המועצות לשעבר שמהווים שליש מתושבי העיר. בתקופת ההתנתקות אימצה העיר אריאל בחום את קהילת נצרים, ממפוני גוש קטיף שהפכו תוך זמן קצר לחלק אינטגרלי מאריאל. תעיד על כך העשייה הברוכה שלהם ברחבי העיר. אל כל אלה מצטרפים הסטודנטים הלומדים באוניברסיטה ומתגוררים במעונות וברחבי העיר.

באוניברסיטת אריאל לומדים קרוב לחמישה עשר אלף סטודנטים. הם באים מרקעים שונים, מכל שכבות האוכלוסייה, ומייצגים פסיפס של החברה הישראלית: יהודים וערבים, עולים וגם ותיקים, חילונים ודתיים. זו השנה השלישית ללימודיי במחלקה לתקשורת באוניברסיטה. לצדי על ספסל הלימודים יושבים סטודנטית ערבייה מטירה מצד אחד ומתנחל מהר ברכה מצד אחר. אנחנו חיים בקמפוס בהרמוניה יוצאת דופן: לומדים יחד, מבלים ורוקדים יחד וגם וחוגגים ביחד את יום הסטודנט. בעיניי, ישנה חשיבות רבה לכך שאוכלוסיות שונות יחיו בשיתוף, זו לצד זו, למרות חילוקי הדעות והשקפות העולם השונות. כל ניסיון להחרים או להטיל דופי באוניברסיטה או בעיר אריאל כמהו כהחרמת מדינת ישראל כולה.

גם מי שמתנגד לעצם מפעל ההתיישבות, ראוי שלא יביע את דעתו באמצעות החרמת אוכלוסיות שלמות. חרמות כאלו פוגעות בצורה ישירה בתושבי העיר ובסטודנטים שגרים בה. הזכות לתרבות של תושבי אריאל אינה נופלת מזכותם של תושבי תל אביב. אני קוראת לכל המחרימים למיניהם - לא זו הדרך לנהל ויכוח.

אנו נתקלים בחרמות מצד העולם, ואסור שזו תהיה דרכנו. לכולנו מגיע להיות במקום רגוע, שבו נוכל ליהנות מהצגה או מופע בידור ולהתנתק משגרת היומיום. ברגע הזה צריכים להשאיר מחוץ לאולם את כל הלחצים, המחלוקות והסכסוכים. גם אם איננו נמצאים באותו הצד הפוליטי, אין סיבה שלא נוכל לשבת זה לצד זה באותו האולם, וליהנות יחד מרגע של תרבות נטו.

דר דשן , יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת אריאל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il