תביעה: "הרומניאדה" נגד "מרומניה באהבה"

שנים הועסקה סוכנת נסיעות בחברה שהפיקה את אירועי "הרומניאדה" בארץ. אחרי שעזבה היא עברה לחברה מתחרה שארגנה אירוע אחר ליוצאי העדה. בית המשפט נדרש להחליט: האם חציית הקווים הרסה את המותג?

עו"ד יורם פייפורסם: 05.01.14 , 08:49

חברת תיירות ארצית העסיקה מאז 2005 סוכנת נסיעות מנוסה שארגנה עבורה את "הרומניאדה" – אירוע שנתי של יוצאי רומניה בישראל. באוגוסט 2008 פוטרה העובדת עקב צמצומים, שולמו לה פיצויים והיא חתמה על כתב סילוק שבו התחייבה לשמור על סודות המעסיק. ב-2009 וב-2010 המשיכה הסוכנת לטפל בארגון הרומניאדה כשהחברה רואה בה קבלן חיצוני, אבל מחלוקת סביב השכר שלה הביאה את העובדת להפסיק את ההתקשרות ולעבור לחברת תיירות אחרת בתפקיד דומה.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

בעבודתה החדשה יזמה וארגנה את הפסטיבל "מרומניה באהבה". משנודע למעסיקה הראשונה על הפסטיבל המתוכנן היא הגישה נגדן תביעה לבית הדין האזורי לעבודה.

באמצעות עו"ד שמואל אלקון דרשה התובעת לבטל את האירוע ולחייב את הנתבעות לשלם לה 100 אלף שקל, שכן לטענתה הפסטיבל שהפיקו הרס את המותג "רומניאדה" כליל וגרם לה נזקים כלכליים. לטענתה, העובדת התחייבה בכתב לא להפיק אירועים דומים והנתבעות עשו שימוש ברשימת לקוחות שנלקחה ממנה שלא כדין על ידי העובדת.

הנתבעות השיבו בתגובה שאירוע ליוצאי רומניה איננו בלעדי לתובעת וכבר אורגן בעבר על ידי חברה אחרת. לטענתן, לא הוכח שהמוניטין של התובעת נפגעו ושרשימת המשתתפים בלאו הכי הופצה בעבר לכל משתתפי הרומניאדה.

אילוסטרציה. אסור להגביל את חופש העיסוק של הסוכנת(צילום: shutterstock)

העובדת, באמצעות עו"ד קרן מרץ, הוסיפה שאין כל תוקף לחוזה שעליו הוחתמה, שכן לא הושקעו משאבים מיוחדים בהכשרתה ואין מקום להגביל את חופש העיסוק שלה. היא גם הגישה תביעה שכנגד, ובה טענה להכרה ביחסי עובד-מעביד שהתקיימו בינה לבין התובעת בתקופה שבה נטען שעבדה כפרילאנס, ודרשה תשלום כל התקבולים המגיעים לה.

הגבלת העיסוק אינה חוקית

השופטת אביטל רימון קפלן קבעה שאין לאסור על העובד להחליף את מקום עבודתו ולעשות שימוש בידע שרכש במסגרתו. היא הוסיפה שאירועים מיוחדים ליוצאי רומניה אינם בלעדיים לתובעת. עוד צוין כי נתוני המשתתפים ברומניאדה 2010 הוכיחו שלא נגרם לתובעת נזק כלכלי כלשהו, וכי כלל לא הוכח שהנתבעות עשו שימוש ברשימת הלקוחות שלה.

השופטת רימון קפלן הוסיפה שחובת האמון של עובד כלפי מעבידו אינה כוללת את החובה שלא לעבוד בעסק מתחרה, כל עוד לא נפגע אינטרס לגיטימי. אי לכך, ההתחייבות שעליה חתמה העובדת בטלה ומבוטלת ואין לאכוף אותה. משכך, דרישת התובעת לפיצויים מהנתבעות נדחית.

בעניין התביעה הנגדית שהגישה העובדת נקבע כי התקיימו בינה לבין התובעת יחסי עובד-מעביד גם בתקופה שבה נחשבה פרילאנסרית: דבר לא נשתנה בסדר יומה וכל זמן עבודתה הוקדש לתובעת, שהעמידה לרשותה מכונית, טלפון נייד וחיבור אינטרנט. למעשה, השינוי היחיד במעמדה היה בפגיעה בשכרה ובתנאים הסוציאליים שלה.

יחסי עובד-מעביד אינם נקבעים על ידי הצדדים או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין ומכלול הסממנים והעובדות, הדגישה השופטת. משכך, התקבלה התביעה של העובדת באופן חלקי, והתובעת חויבה לשלם לה 49 אלף שקל בגין הפרשי שכר עבודה, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורין.

התובעת גם תישא בהוצאות המשפט של העובדת בסך של 9,500 שקל וב-5,000 שקל נוספים, בגין הוצאות המעסיקה הנוכחית שלה.

פסק הדין מבטא מגמה קבועה של בתי הדין לעבודה, להקל על עובדים שמעוניינים לעבור לעסק מתחרה ולנצל את הידע והקשרים שרכשו בתקופה אצל המעביד הקודם, בנימוק שיש בכך כדי לתרום להתפתחות הכלכלה והחברה. זאת תוך המעטה בערכה של ההשקעה של המעביד הראשון בפיתוח קשרים ויחסים עם לקוחות וספקים. עם זאת, במקרים שבהם מדובר בהשקעה של המעביד בפיתוח פטנט - ההגנה שיזכה לה היא ברורה מאליה.