בטלפון, במטבח ובאוטו: המעסיק עוקב אחריך
פסקי דין מהעשור האחרון דנו בהתנגשות בין זכות הקניין של המעסיק במקום העבודה לבין הזכות לפרטיות של העובדים. איפה מותר להתקין מצלמות? והאם מותר להשתמש בסלולרי ובמכונית כדי לעקוב אחרי עובד?
שעות הפנאי בעידן הטכנולוגי עמוסות בפעולות החושפות את חיינו בפני גולשים אחרים: שיתופים, תיוגים, סטטוסים בפייסבוק, ציוצי טוויטר, שיחות וואטסאפ, תמונות שמועלות לרשת, דיווחים על מיקום ועל בילויים. אבל במקום העבודה אנחנו דווקא מקפידים על פרטיותנו בפני המעסיק ונרעשים מכל ניסיון או גילוי על כך שהוא עוקב אחרי צעדינו. האם הוא בכלל רשאי לעקוב אחרינו, במקום העבודה או מחוצה לו?
פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
- בית החזה: מה מנתחים פלסטיים לא מגלים?
- זכות שיבה: תושב מזרח י-ם ניצח את המדינה
- במקום עו"ד ושופט: למה בעצם צריך גישור?
- עלילת גירושין: תגידו שסבא וסבתא לא טובים
למעסיק זכות קניינית במקום העבודה. זכותו לנהל את עסקיו כראות עיניו ובאופן שייבחר. האינטרס שלו מובן מאליו אבל מעסיקים רבים בוחרים להגן עליו גם בדרכים שלא תמיד כשרות. התחום האפור הזה הוא לב לבן של תביעות רבות בעניין הזכות לפרטיות במקום העבודה, המציגות מציאות מורכבת של יחסי אמון בין מעסיקים לעובדים.
בפסק דין מ-2001, שעסק בשימוש במצלמות אבטחה במקום העבודה, נפסק כי התקנת מצלמות בחדרי העובדים מהווה פגיעה לא מידתית ולא סבירה בפרטיותם, אולם מצלמות המותקנות באזורים הציבוריים במקום העבודה, בידיעת העובדים ובהסכמתם, לא פוגעות בפרטיותם. בפסק דין נוסף מ-2008 אוששה פסיקה זו ונקבע שהמטבח הוא מקום ציבורי, ועל כן מצלמה נסתרת שהותקנה בו אינה מהווה פגיעה בפרטיות העובדים.
בין זכויות העובד לדרישות המעסיק(צילום: shutterstock)
לקבוע נוהלים מראש
שלל טכנולוגיות אלקטרוניות ודיגיטליות מאפשרות למעסיקים להשיג מידע על העובדים: מעקב אחר מכוניות ואחר טלפון סלולרי, בדיקת מחשבים אישיים, מצלמות מעקב בחללי העבודה ועוד. העובד לא תמיד מודע לאמצעי המעקב המופעלים מולו וכנגדו, ולכן מובן כעסו כשהדבר מתגלה לו.
סוכן מכירות עבד כשבע שנים עבור חברה לייבוא ושיווק מוצרי פרסום פוטר עקב חשדות למעשים לא כשרים. הוא תבע את החברה בטענה שהסבה את הטלפון הסלולרי שהועמד לרשותו למכשיר מעקב ללא ידיעתו והסכמתו, ובכך הופרה פרטיותו. המעסיקים טענו בתגובה שהתקבלו נגדו תלונות רבות מלקוחות ועל כן הותקן במכשיר הטלפון שלו - כמו גם במכשיריהם של עובדים אחרים - שירות איתור.
השופטת דחתה את טענת העובד וכתבה בפסק הדין: "הזכות לפרטיות אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית, אשר יש לאזנה מול האינטרסים של המעסיק". הודגש כי המעסיקים לא האזינו לשיחות הטלפון של התובע, אלא רק עקבו אחר מיקומו, ואין בכך כדי להוות חדירה לפרטיות.
ניכר כי מגמת הפסיקה אינה לנקוט עמדה או להעדיף צד אחד על פני משנהו, אלא לבחון כל מקרה לגופו. עם זאת, על מנת להימנע מהסיכון של פגיעה בזכות הפרטיות של העובדים, כדאי למעסיק להוסיף סעיף בהסכם ההעסקה, שעל פיו הוא רשאי לבחון ולבדוק את כל אמצעי התקשורת השייכים לחברה ולקבוע נוהלים מפורשים ומדויקים לעניין. כך ידעו העובדים מראש למה לצפות ויוכלו לכלכל צעדיהם מבלי שייפגעו.
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
- עו"ד שרון חיבה
עוסק בדיני עבודה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
