"לא סולח לאמנים שזורעים סביבם הרס"
התסריטאי שחר מגן כתב את אחד הפרקים של הסדרה "המקוללים", אך לא מסכים עם השם שניתן לה: "זו הסביבה שמתייחסת כך לאמן, ובהאדרה הזו יש משהו מעוות". בראיון ל-ynet הוא מדבר על הדמות שעסק בה, הציירת אביבה אורי, ומסביר מדוע התמקד דווקא במערכת היחסים הכואבת עם בתה
היא פרצה לתודעה בתחילת שנות ה-50 ונחשבה לדמות יוצאת דופן בשדה האמנות הישראלית. הביצה התל אביבית המתפתחת אימצה בחום את אביבה אורי, ציירת ורשמת מחוננת, שיצירתה השפיעה על אמנים בולטים כמו רפי לביא ומשה גרשוני. עולם האמנות עודד וטיפח את הדימוי של אמנית טוטאלית, אישיות פרובוקטיבית, אקסצנטרית, תימהונית שמהלכת על הקצה. ההתעסקות המרכזית, אז והיום, נגעה פחות באמנותהּ של אורי ויותר בדמות, במוזרויות ובפרובוקציות.
באתר ויקיפדיה נכתב כי נהגה לאפר את פנייה בגוון לבן, לאפר את עיניה בצלליות כהות, ללבוש בגדים שחורים גדולים בהרבה ממידתה ולשבש את גילהּ. רק בהמשך מתעסק הערך ברישום האקספרסיבי, במשיכת הקו ובקומפוזיציה. גם הסדרה החדשה של חגי לוי, "המקוללים", שמציגה פרופילים של אנשי תרבות (בנוסף לאורי גם את של פנחס שדה, יונה וולך ומשה קרוי), עוסקת בדימוי שלה.
"פרופיל לא יכול לעסוק במכלול. אתה חייב לבחור סיפור שדרכו תבין את הדמות ולצאת ממנו הלאה", אומר התסריטאי שחר מגן, שחתום על הפרק שעוסק באביבה אורי (שישודר מחר, ד', בערוץ 8). מגן, דוקומנטריסט, יוצר ותסריטאי הסדרה "ילדי ראש הממשלה", בחר להתמקד במערכת היחסים המורכבת בין הציירת לבתהּ, שלה התכחשה במשך שנים.
"אני חושב שאמנות פלסטית אי אפשר לדבר. לא הרגשתי צורך להסביר אותה. חיפשתי משהו מעבר לטקסטים, וכמו בעיתונות, כשאתה מתחקר וחופר, פתאום נמצא מפתח. מבחינתי המפתח היה מערכת היחסים שלה עם בתהּ, רחל. יש בה אמירה מאוד חזקה על היחס שלה לאמנות ולחיים. על הפער. במשך שנים הסתירה אותה וכמעט לא דיברה עליה. כשרחל ביקשה שתלמד אותה לצייר, היתה לה אפשרות לכפר, אבל היא לא היתה מסוגלת לזה - בין שרצתה להגן עליה מחיים של אמן, ובין שחשבה שהיא לא מספיק מוכשרת. אני לא חושב שהיא מפלצת. היא ניסתה, באמת שניסתה, זה היה חזק ממנה. אמנים גדולים לא יודעים להתפשר".
זו הפעם הראשונה שמגן כותב לפרויקט של יוצר אחר. "מה שעניין אותי בפרויקט זה התחקיר התיעודי", הוא אומר. "חיפשנו טקסטים שנאמרו על ידי האנשים האלה. דברים שהם עצמם אמרו על החיים שלהם". המילים נאספו מראיונות וחומרי ארכיון, ומחומרים אלה נבנו הסצנות. "ציור כמו ריקוד זו לא אמנות ורבאלית. אמנים ורקדנים לא בהכרח יודעים לדבר על היצירה או על עצמם. אולי זו הסיבה שבהתחלה הרגשתי לא לגמרי בנוח עם הטקסטים שנאספו. חשבתי שבמידה מסוימת הם עלולים לעשות לה עוול או לא להציג את המורכבות. נורא קשה לכתוב דמות של אמן. אני מעדיף פקידים".
למה?
"יש משהו גדול מהחיים באנשים מסוגם של אביבה, פנחס שדה, יונה וולך. הם גדולים מהסובב אותם. אני מעדיף באופן שיטתי להתעסק באנשים קטנים שנקלעו לסיטואציות גדולות. זה קיים בכל מה שעשיתי עד כה".
כמו בסרט התיעודי "קורות חיים" שהצגת בדוקאביב?
"בדיוק. פנסיונרים של משרד החקלאות שמשתתפים בסדנת כתיבה. אנשים שפתאום נקלעו לסיטואציה רוחנית ומגייסים לכך כוחות. זה אותו הדבר עם 'ילדי ראש הממשלה'. מי שעניינה אותי זו אשתו. היא לא ביקשה את כל הטררם הזה שנפל עליה. זו ההתמודדות שמעניינת".
הזווית שבחרת לא מחמיאה. בתהּ של אביבה, רחל, לא נרתעה מהחשיפה?
"בהתחלה, אבל נוצרו יחסי אמון. החיבור היה חזק מאד. יש בה משהו מאוד חזק וצלול. היה לה צורך לדבר. באחת הפגישות היא הביאה איתה קלטות של שיחות עם אמא שלה. היא ביקשה ממנה ללמד אותה לצייר. אני חושב שהיא
הקליטה אותה כיוון שרצתה לומר: זו המשפחה שלי. השערות שלי סמרו. ברגע אחד הבנתי שזו הליבה. המאבק של שתיהן על מערכת היחסים הזו, בין אם הצליח או לא, אומר לא מעט על האישה הזו".
נאמרים שם דברים איומים.
"מילים קשות הן רפליקה טובה".
"יצירה היא אובססיה"
מגן מודה שהמילה מקוללים גורמת לו לאי נוחות. "השאלה שבה מתעסקת הסדרה, זו שבה התעסקתי אני, היא אמנות או חיים. לאביבה לא היתה דילמה. לא היתה לה ברירה. היא לא היתה יכולה לקיים חיים אחרים. אלו אנשים שאצלם החיה שבפנים משוחררת ורק עולם שכזה יכול לשאת את הדברים האלה. ואין בו התלבטות. זו הישרדות אחרת".
אם יש קו משותף בין גיבורי התרבות בהם בחר חגי לוי לעסוק יהיה זה הקשר בין סבל לאמנות. בפרק שכתב מגן, מאחלת אורי לבתה חיים של נורמליות. "אני לא חושב שלהיות אמן אומר לוותר על חיים. יצירה היא לא בהכרח טירוף, זו אובססיה. השאלה אם בדרך אתה פוגע באנשים סביבך. במשך שנים חשבתי שאמנות זה הדבר הכי חשוב בעולם, וגם אם היא בולעת הכל, יש להירתם לזה. היום אני חושב שזו טעות. בסופו של דבר כמו שוודי אלן אומר: 'אמנות היא בסך הכל הסחת דעת'".
"היא מעניינת אותי. במהלך העבודה כל הזמן שיניתי את דעתי. בהתחלה חשבתי שהיא אישה איומה. פריק שואו. ברור שלא מדובר באישה רגילה ותפקודית, אבל אני חושב שאהבו לתפוס אותה ככזו. זו היתה כרוניקה של הדרדרות ידועה מראש והיה אפשר לעזור לה קצת יותר. האמנים האלה הם אנשים כריזמטיים וחריפים. בהתחלה אתה נכבש בקסמם, ואחרי זה הם פוגעים בך. אולי בגלל זה קשה לי לקרוא להם מקוללים. ההילה הגרנדיוזית הזו לא נוחה לי".
זו הכותרת של הסדרה.
זה נכון. זו רק כותרת. אבל קשה לי לתפוס אמנות בצורה שכזו. אמנות היא עבודה סיזיפית, יומיומית ולא איזו רגע שבו נחה עליך המוזה. התפיסה הזו יוצרת את המיתוס. זו הסביבה שמתייחסת כך לאמן, ובהאדרה הזו יש משהו מעוות".
מגן, עיתונאי ועורך מדור התרבות ב-ynet בעברו, החל את דרכו כיוצר תיעודי. בשנים האחרונות נטש את התחום והתמקד בעיקר בכתיבת דרמות לטלוויזיה. "בנקודה מסוימת הרגשתי שיש משהו נצלני ומניפולטיבי בעשייה התיעודית. כשאתה רואה את הסיפור, נדלקות לך עיני העיתונאי. ברגעים האלה, המוּסר מפנה את מקומו לסיפור. אני לא סומך על האינסטינקטים שלי באזורים האלה. בדרמה זה יותר פשוט, כי הדמויות מומצאות".
אתה אומר שיצירה מבחינתך היא נצלנית.
ברור. אתה שואב מכל מה שסביבך. אני גונב בלי הכרה מכל החברים שלי. כולל ממך. אתה משתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותך, אבל צריך לדעת את הגבול. הדמויות בסדרה 'המקוללים' לא ראו ממטר".
רק שאני זו שמראיינת את האדם, ולא אוספת חתיכות ממנו דרך ראיונות שונים ופיסות מידע פזורות על זמנים ומקומות.
"בעיני זה מה שעושה את הפרויקט הזה מעניין. לא סתם אמרתי שזה חדשני. יש בו משהו לא נחמד. האם זה עובר קו? אולי, אבל עצם המעשה מרתק. נתתי לעצמי דין וחשבון על הדרך ובסופו של דבר השאלה היא האם הפאזל שהרכבת נשאר נאמן לדמות. אני חושב שהדיוקן שבניתי מציג את הדמות בצורה הוגנת ונאמנה למציאות.
גם סיפור המסגרת, שמתאר את הדמויות לכאורה באמצעות מפגשים של חגי לוי עמן, הוא פיקטיבי?
"הוא לא נפגש עם הדמויות. הוא רצה, אבל זה לא קרה. הוא לא עבד בערוץ 1. הכל מומצא. הוא בנה את המסגרת. אולי בגלל זה את שואלת על מוסריות? זו שאלה, אבל שאלה מעניינת. הכל נעשה בשיתוף פעולה. הכל גויס כדי לתאר פרופילים של אנשים".
לוי חותם את הסדרה במשפט: "לא כל אחד יכול לשלם את המחיר הזה. אנחנו יכולים רק להעריץ את אלה שעושים את זה בשבילנו".
"אני לא מעריץ אותם. אני לא יכול לסלוח לאמנים שזורעים סביבם הרס גם אם הם ענקיים. אם יש הערצה היא שמורה לאמנות טובה. כישרון מכשף ומקסים אותנו, אבל הוא לא שם את היוצר מעל לערכים מוסריים אחרים.
