מנחם בגין הציל את הפליטים. ומי יצילם היום?

ביוני 1977 משתה ספינה ישראלית 66 פליטים מווייטנאם ובתוכם 16 ילדים ותינוק אחד, מסירה שהיטלטלה בים סין הדרומי כעשרה ימים, ארבעה מהם ללא מזון וכמעט ללא מים. עשרות ספינות אחרות התעלמו מקריאותיה לעזרה. בעלי הספינה "האחים עופר" איימו להוריד את הפליטים לחוף אם לא יימצא להם מקלט ופיטרו את רב החובל, אך כמה ימים מאוחר יותר הודיע ראש הממשלה מנחם בגין בנאום ההשבעה שלו בכנסת על מתן מקלט לקבוצה. שנתיים לאחר מכן הגיעו שתי קבוצות נוספות, ובסך הכול נקלטו בישראל כשבע מאות פליטים.

"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:

זגזגן עם חזון. העולם על פי אובמה / ד"ר גליה בר- נתן

בלי הפיכות. כך יוצרת צ' קוריאה אזרח מושלם / ד"ר אלון לבקוביץ

רשימת תפוצה. לגור בחו"ל ולחשוב על הבית / פרופ' גבי שפר

מצפון תיפתח הרעה. ניגריה בקרב חייה  / ד"ר נורית השמשוני-יפה

חלקה של ישראל בפתרון בעיית הפליטים היה זניח, אך להחלטתו של בגין חשיבות סמלית רבה. לאידיאולוגיה שייצג, ליברליזם-לאומי, לא היה ביטוי בשלטון בישראל. לא לפניו ולא אחריו. לא במפלגתו ולא מחוץ לה. בגין הדגיש את האוניברסליות של לקחי השואה וכתב: "עם ישראל, שידע רדיפות ויודע, אולי, יותר מכל עם אחר, משמעות המושג פליט, לא יכול היה לראות בסבלם של אומללים אלה".

ייצג ליברליזם-לאומי שלא היה לו ביטוי בשלטון בישראל. בגין ופליט וייטנאמי(צילום: גטי אמג'בנק ,יעקב סער לע"מ)

בגין הודיע על מתן מקלט לפליטים בנאום ההשבעה שלו בכנסת(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

דב שילנסקי, חברו של בגין לסיעה, השווה באריכות בנאומו בכנסת ב-1979 את ספינות הפליטים מווייטנאם לספינות המעפילים שנמלים נסגרו בפניהן ושנוסעיהן נספו: "אני מכיר זאת ממה שקרה לעמי, אני מכיר זאת ממה שקרה לעצמי. מעל האונייה 'האי הונג' נשמעת עתה הזעקה, ואנוכי, שריד השואה שזכה לגאולה ולכהונה בכנסת ישראל, מוצא לנכון לשמש להם כהד."

בורג רצה רק לנזוף ב"עולם העומד מנגד"

עקיבא נוף, גם הוא איש הימין הליברלי ומשפטן, הציע באותה הישיבה ליישב את הפליטים "בכמה יישובים ביהודה ובשומרון שבתיהם עומדים ריקים".

שר הפנים יוסף בורג הסתייג מההשוואה לשואה וביקש שלא לתת מקלט לפליטים, אלא לנזוף ב"עולם" העומד מנגד.

הצופה במפה הפוליטית והאידיאולוגית שמסמן הוויכוח הנוכחי על אודות מבקשי מקלט, יכול לחזור לפרשת פליטי וייטנאם (וכן לקליטת עשרות פליטים מבוסניה בשנת 1993). מסקנתו תהיה שהרגליים שעליהן ביקש בגין להעמיד את המשטר החדש שכונן בזיקה למסורת הליברלית ולמורשת ההיסטורית היהודית - נכרתו שתיהן. אלא שהפליטים אינם רק מראה שבה משתקפים הישראלים ומאבקיהם. רבים מאוד מהם הם אנשים שאזרו אומץ לברוח בתנאים קשים מאוד, ולא מעט מהם נרדפו מכיוון שעשו דבר מה מבחינה פוליטית. נתבונן אפוא בנסיבות שהביאו אותם לצאת מארצם.

רוב הפליטים הם אנשים שאזרו אומץ לברוח בתנאים קשים מאוד. הפגנה מול הכנסת(צילום: גיל יוחנן)

ב 1975, אחרי שלושים שנות מלחמה ישירה ועקיפה לאיחוד וייטנאם, ושנתיים אחרי נסיגת האמריקנים, נכנסו כוחות צפון וייטנאם לבירת הדרום. המאבק נגד הכיבוש הצרפתי, שהתחיל אחרי מלחמת העולם השנייה, הפך למלחמה נגד ארצות הברית והסתיים במחיקתה של מדינת החסות האמריקנית. כך תמו כמעט מאה שנות שלטון קולוניאלי בווייטנאם, אשר חזרה להיות עצמאית, כפי שהייתה מאז המאה העשירית.

העצמאות, מתברר, לא בישרה שלום לווייטנאם ולשכנותיה לאוס וקמבודיה, שהיו גם הן בעבר חלק מהודו-סין הצרפתית. ב-1978 כבשה וייטנאם הפרו-סובייטית את קמבודיה והדיחה את המשטר הרצחני הידוע בכינוי הגנאי "הקהמרים האדומים (קהמר רוז')" אשר התקיים בה בחסותה של סין, יריבתה של ברית המועצות מ-1975.

שביל הבריחה

ב-1979 פלשה סין, כתגובה, לגבול וייטנאם. בין 1975 ל-1979 ברחו מווייטנאם יותר מרבע מיליון בני אדם. כשלוש מאות אלף נוספים ברחו במהלך שנות השמונים ואליהם נוספו מאות אלפים מלאוס וקמבודיה. בסך הכול כשלושה מיליון בני אדם נמלטו מהאזור בסופו של אחד הפרקים הקטלניים ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים. כחצי מיליון מהם נספו בבריחה. כשני מיליון בני אדם מצאו מקלט בצפון אמריקה, באירופה, בסין ובמדינות אחרות. כחצי מיליון הנותרים חזרו לארצותיהם - רובם בעל כורחם. גלי הבריחה שככו בשנות התשעים, אך גם בעשור הראשון של שנות האלפיים טרם נפתרה בעייתם של עשרות אלפי פליטים.

ראשוני הבורחים מווייטנאם היו משכילים, עירוניים ואמידים, בהם בני המיעוט הקתולי ואנשי ממשל הדרום המובס, אשר דיכא בשעתו הן את הבודהיסטים והן את אלה שנחשדו בתמיכה בקומוניסטים. כל אלה - כמה עשרות אלפים במספר - פחדו מנקמה. הם נמלטו בדרך הים והיבשה והגיעו ברובם לחוף מבטחים במערב.

בגין הדגיש את האוניברסליות של לקחי השואה. נתניהו על רקע תמונת ראש הממשלה המנוח(צילום: רויטרס)

הגל השני של הנמלטים היה כבר המוני, ובתוכו היו גם רבים מבני הקבוצה האתנית הסינית בווייטנאם, אשר הפכה מטרה לרדיפות המשטר החדש - גם בגלל השנאה המושרשת למיעוט המזוהה עם מסחר, תווך והלוואה בריבית וגם בגלל המתיחות בין וייטנאם לבין סין. רבים מאלה מצאו מקלט בסין. פליטי הגל השני היו עניים יותר, רבים יותר ומאורגנים פחות מקודמיהם. הם נמלטו מההוצאות להורג, מההגליות ההמוניות של יושבי הערים לג'ונגל, וממחנות העבודה והמוות שבהם נאסרו יותר ממיליון בני אדם. רובם עשו זאת בספינות ובסירות רעועות, לאחר ששילמו כופר נפש לשומרי גבול ולמבריחים. הם זכו לכינוי "אנשי הסירות". רבים מאוד מהם טבעו, התייבשו, חלו, נשדדו, נאנסו או נרצחו.

הפליטים שמו פניהם למדינות פרו-אמריקניות באזור: מלזיה, תאילנד, סינגפור, אינדונזיה, הפיליפינים והונג קונג, שהייתה אז בשליטה בריטית. כל אלה סירבו לקלוט את הפליטים, החזירו אותם למים הבינלאומיים או אסרו במחנות את אלה שהצליחו להגיע לחוף. ב-1979 היטלטלו בים עשרות כלי שיט עם פליטים, ועשרות אלפי אנשים שהו במחנות ברחבי דרום-מזרח אסיה.

באותה שנה התכנסו נציגי עשרות מדינות וארגונים בינלאומיים בשלוש ועידות מקבילות בניסיון לפתור את הבעיה. מדינות האזור התחייבו שלא להחזיר בכוח פליטים אל מחוץ לגבולותיהן ולקלוט זמנית מבקשי מקלט במחנות בשטחן, בתנאי שמדינות המערב יסכימו לתת להם מקלט ולממן את שהייתם. וייטנאם הסכימה לצמצם את מספר היוצאים הבלתי חוקיים ולאפשר יציאה מוסדרת מטעמים הומניטריים ולשם איחוד משפחות, אך לא מטעמי בקשת מקלט מרדיפה המוכרים באמנת הפליטים של האו"ם.

חלקה הראשון של ההתחייבות כובד במלואו. וייטנאם הקטינה את מספר המהגרים ממנה בהטילה עונשים כבדים על מי שנתפס בניסיון להבריח את הגבול. גם העזיבה המוסדרת הפכה קשה יותר והייתה כרוכה לרוב בסיבוכים בירוקרטיים ובתשלום שוחד.

ההסדר הזה נמשך כשמונה שנים שבמהלכן התייחסו המדינות הקולטות לכל הבאים מווייטנאם כאל פליטים, אך בסופן התמעט מאוד מספרם של מקבלי מעמד פליט במערב, אשר הלך והקשיח את הקריטריונים לכך.

בשנת 1989 התכנסה ועידה בינלאומית נוספת. שוב דרשו המדינות המשתתפות מווייטנאם להקשות על היוצאים ה"בלתי מוסדרים" ו"להסדיר" - כלומר להגביל - את ההגירה ממנה. מדינות דרום-מזרח אסיה התחייבו שלא להחזיר לים ניצולים ולא לגרש ספינות. רובן לא עמדו בהבטחותיהן. נקבע שכל מי שהגיע לחופי המדינות הקולטות עד מרס באותה השנה יזכה אוטומטית למעמד פליט וייושב מחדש במדינה שלישית. נקבע גם שמעמדו של מי שיגיע אחרי אותו התאריך ייבחן. ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה - שתי הראשונות נלחמו בווייטנאם והשלישית סייעה למלחמה - התחייבו לתת מקלט למאות אלפים, צרפת קלטה כמאה אלף איש ומדינות אחרות בגוש המערבי אלפים ספורים.

המשבר הנוכחי של מבקשי מקלט ממלחמות השמד וממשטרי הרדיפה במזרח אפריקה ומתוצאותיהם הכלכליות והחברתיות עומד לפתחנו. פליטי אפריקה חוצים את הים התיכון בסירות ואת המדבר ברגל. האם גם עתה ייערכו ועידות בינלאומיות בניסיון ליישב את המשבר? האם גם עתה תראה עצמה ישראל כחלק מהפתרון?

ד"ר רן שאולי הוא עמית מחקר במכון המחקר על שם הארי ס' טרומן למען קידום השלום, שבאוניברסיטה העברית בירושלים