ארץ של אש ושל קרח ושל מדע בדיוני
כשמפיקים הוליוודים צריכים כוכב זר או ממלכה קסומה, הם יכולים להשתמש באמצעים דיגיטליים יקרים ולברוא עולם חדש יש מאין. והם יכולים גם לטוס לאיסלנד - שנופיה הפכו אותה ליקום מקביל עלי אדמות: שם תמצאו את כדור הארץ הפוסט אפוקליפטי של "אבדון", הפלנטה המיסתורית של "פרומתיאוס", או סתם כל מה שמעבר לחומה ב"משחקי הכס". אפילו יפן שם, בערך
נניח שאתם רוצים לצלם סרט שמתחיל אי שם בעידן הדינוזאורים, כמו "מסע אל בטן האדמה", ממשיך לעולם דמוי ימי הביניים, נגיד כמו "משחקי הכס", מתפתח כפנטזיה קסומה של ימינו - נגיד כמו "חייו הסודיים של וולטר מיטי", ומסתיים בעתיד הרחוק על כדור הארץ שאחרי האפוקליפסה - נגיד כמו ב"אבדון", או בכוכב אחר בגלקסיה רחוקה רחוקה - נגיד כמו "פרומתיאוס". העלילה של הסרט הדמיוני שלנו תהיה בוודאי מופרכת לחלוטין, אך אם נבחר בכל זאת לצלם, נצטרך להצטייד במטוס פרטי, חטיבת ענק של אנשי אפקטים והמון, המון כסף.
או שפשוט אפשר לנסוע ולצלם הכל באיסלנד.
את האי גדול הממדים עליו משתרעת איסלנד גילה ההרפתקן הנורדי אינגולפר ארנארסון בשנת 874 לספירה. הוא מצא שם חוף ים סוער, קרחונים, ערבות צחיחות, מעיינות מבעבעים, גייזרים, סלעי בזלת, הר געש אחד זועף ומרבצי שלג מסביב. מאז עברו שנים רבות. צאצאי צאצאיו של ארנרסון הקימו ערים, נמלים, חוות חקלאיות, מערכת חינוך מפותחת ובנקים (שקרסו ביחד עם הכלכלה כולה, בעקבות המשבר העולמי ב-2008). מה שלא השתנה באופן משמעותי מאז ימי האב המייסד הוא הנוף הבתולי והמיוחד כל כך של המדינה - והוא המשאב העיקרי שיש לה להציע, לפחות כשמדובר בהפקות קולנוע.
האוצר הבלתי מלוטש הזה נשאר במשך שנים סמוי מעיני האולפנים הגדולים בקליפורניה השמשית, אולם בשנים האחרונות חוזרים מפיקי ובמאי הוליווד שוב ושוב לאי שנמצא בצפון האוקיינוס האטלנטי. בעשור האחרון נהרו לשם כריסטופר נולאן עם "באטמן מתחיל" (2005), קלינט איסטווד עם "גיבורי הדגל" (2006), מת'יו ווהן עם "סטארדאסט" (2007), איליי רות' עם "הוסטל 2" (2007), אריק ברוויג עם "מסע אל בטן האדמה" (2008), ורידלי סקוט עם "פרומתיאוס" (2012).
מצלמים את "אבדון" באיסלנד
אל אלו הצטרפו חמש הפקות ענק שצולמו ברובן או בחלקן באיסלנד ויצאו לבתי הקולנוע בארצות הברית - "אבדון" של ג'וזף קוסינסקי בכיכובו של טום קרוז, "סטאר-טרק: האויב בתוכנו" של ג'יי.ג'יי. אברמס, "העולם אחרי" של מ. נייט שאמאלאן בכיכובו של וויל סמית', "הרשות החמישית" של ביל קונדון, "חייו הסודיים של וולטר מיטי" של בן סטילר ו"ת'ור: העולם האפל" של אלן טיילור, שמצלם במדינה גם את הסצנות שמתרחשות מעבר לחומה ב"משחקי הכס" שהוא מביים.
מעבר לחומה. על הסט של "משחקי הכס"
רוב הסרטים הללו הם יצירות מדע בדיוני ומכאן ברורה המשיכה שלהם אל העולם המוזר, היפהפה והכל כך מסתורי הזה. אין כנראה מקום על פני כדור הארץ שמשלב נופים חלליים שכאלו. שלג והרי געש, קרח ואש. לכן, נולאן שב אל האי כדי לצלם את הפרויקט המדובר שלו "Interstellar" ("בין כוכבים"). גם האחים וואצ'ובסקי באו לביקור לרגל צילומי סרטם "עלייתה של ג'ופיטר", ומייקל ביי זרה חורבן בערבות השקטות עם הפרק הרביעי בסדרת "הרובוטריקים" שלו.
אבל איסלנד אינה רק תפאורה לסרטי מדע בדיוני. יש בה הכל מהכל, חוץ מזירות אורבניות. אלכסנדר סוקורוב שם צילם שם את הגרסה שלו ל"פאוסט" (שזכתה בפסטיבל ונציה לפני שנתיים) ודארן ארונופסקי כינס שם את ראסל קרואו, ג'ניפר קונלי, אמילי ווטסון וגם צוות שחקנים מקומי כדי לבנות שם את תיבת נוח שלו בסרט "המבול", שייצא בקרוב. "זה אחד הנופים הכי מיוחדים ומלאי השראה בכדור הארץ", הודה הבמאי, "אני מתכוון לחזור לשם בסרטיי הבאים". אגב, ארונופסקי, איסטווד וטרנס מאליק חתמו לאחרונה על עצומה נגד כוונת הממשלה לקצץ בקרנות הקולנוע במדינה.
"לאיסלנד יש נוף מאוד מגוון", אומר ל-ynet איינאר תומאסון, נשיא מועצת הקולנוע המקומית, "היא יכולה להוות תחליף לחלל החיצון, לאלסקה, להרי ההימלאיה, או לאזור שמעבר לחומה ב'משחקי הכס'". לאופי גודיונסדוטיר, מנהלת מרכז הסרטים האיסלנדי, מסכימה: "יש פה הרים, עמקים, מדבר, קרחונים ולגונות. וכולם נגישים במרחק קילומטרים ספורים מהכביש הראשי, כך שזו משימה די קלה 'לאפר' את המדינה כחוף ים באיוו ג'ימה שביפן (כמו ב'גיבורי הדגל'), או ליצור ארמון קרח לג'יימס בונד ('למות ביום אחר' מ-2002, הסרט השני בסדרה שצולם בחלקו באיסלנד, אחרי 'רצח בעיניים' מ-1985)".
מזג האוויר החורפי במדינה לא מקשה על הצילומים?
"האקלים אינו קר כמו שזה נראה, והבעיה היותר חמורה היא להתמודד עם חילופי מזג האוויר התכופים. לפעמים יש לנו חמישה סוגי מזג אוויר ביום אחד. מצד שני, במהלך הקיץ, יש לנו לילות מוארים - מה שמאפשר ימי צילומים ארוכים יותר". מצד שני, יש להדגיש, במהלך היממות החורפיות אין כמעט אור לצילומים.
אפל זה דווקא טוב. אלן טיילור חוזר לאיסלנד עם "ת'ור: העולם האפל"
את המשאבים הטבעיים של איסלנד לא ניתן להחליף, אולם הממשלה המקומית דואגת גם לתמוך בהם באמצעות מדיניות שמקבלת בברכה את פני האולפנים הזרים. מאז 2001 מעניקה המדינה למפיקים החזר בסך עשרים אחוזים מהוצאותיהם. וכך, בניגוד לעסקים רבים אחרים שמתקשים להתאושש מהמשבר הכלכלי (בסרט התיעודי "Inside Job", איסלנד משמשת דוגמה לקפיטליזם חזירי שיצא משליטה), עסקי הקולנוע דווקא משגשגים.
תשדיר לקידום הפקות קולנוע באיסלנד
"מאז הקריסה הכלכלית בארצנו, יחס המטבע נוטה לטובת ההפקות הזרות", אומרת גודיונסדוטיר, "המשבר נוח להפקות זרות, אך מקשה על חברות ההפקה המקומיות שנאבקות לשרוד". ולמרות כל זאת, הפופולריות של איסלנד כלוקיישן לסרטים אמריקנים עתירי תקציב, תורמת רבות לעידוד המיומנויות של הקולנוענים המקומיים.
"העובדה שקולנוענים איסלנדים הקימו תשתית מקצועית במדינה היא זו שאיפשרה את בואן של ההפקות הזרות. ועם זאת, היוצרים הזרים הביאו אלינו תשומת לב גדולה יותר", קובעת גודיונסדוטיר. "ברור ששיתופי הפעולה מפתחים מיומנויות", מוסיף תומאסון, "כשאתה עובד עם במאים כמו קלינט איסטווד ורידלי סקוט על הסט, אנשי הצוות האיסלנדים יכולים ללמוד מכך הרבה וליישם זאת בהפקות מקומיות".
ואכן, בכל הנוגע לזירה הקולנועית, ההפרייה וההעשרה הבינלאומית גורמות לכך שאיסלנד הופכת למקור הולך וגובר של כישרון יצירתי בתחום הקולנוע. הידוע מכולם הוא כמובן בלתסאר קורמאקור שכבר הספיק לביים בהוליווד את מארק וולברג בשני להיטים קופתיים, "המבריח" (רימייק לסרטו הראשון מ-2000, "רייקאוויק 101") ו"אקדח כפול". בימים אלה הוא מוביל בברכת אולפני יוניברסל את הפרויקט "אוורסט" בכיכובם של ג'ייק ג'ילנהול וג'וש ברולין.
אגב, קורמאקור בן ה-47 הספיק גם לעבוד עם השחקן הישראלי עידו גולדברג בסרט דובר האנגלית הראשון שלו מ-2005, "A Little Trip to Heaven" (בכיכובו של פורסט וויטאקר), ולאחרונה אף ליהק את ליאור אשכנזי כסוכן מוסד למותחן התקופתי "The Missionary" מבית HBO. "הוא מטורף לגמרי", העיד עליו אשכנזי, וכזה הוא גם אולפור דארי אולאפסון, שחקן הבית האיסלנדי עצום הממדים שלו, שגם מופיע לצד סטילר ב"חייו הסודיים של וולטר מיטי" ובקרוב ב-"Line of Sight" של ג'ונתן דמי.
דארי אולאפסון בטריילר של סרטו של קורמאקור "The Deep"
אולאפסון, המתנשא לגובה של 1.96 מטרים, זכה אשתקד בפרס השחקן בפסטיבל קרלובי וארי על תפקידו כפוליטיקאי הולל בקומדיה המטורללת "XL" של מרטיין ת'ורסון, והוא מוביל שורה של שחקנים מקומיים שכבר משתלבים בהפקות הנוצצות שמגיעות למגרש הביתי שלהם. מלבדם זכתה ואלדיס אוסקרסדוטיר למעמד של עורכת בעלת שם עולמי ("שמש נצחית בראש צלול", "החגיגה") והמפיק ג'וני סיגהבטסון עשה את זה בגדול בהוליווד ביחד עם ספייק ג'ונז, דיוויד פינצ'ר, ודיוויד לינץ', שאת סרטו "לב פראי" הוביל בעצמו. גם המלחין אטלי אורברסון עושה רעש ברחבי העולם.
הטריילר של "XL"
"הקולנוענים האיסלנדים מאוד פרקטים וגמישים ותוצאות עבודתם מעולות, למרות המשאבים המוגבלים. הם תמיד היו יצירתיים, במהלך ההיסטוריה הקולנועית הקצרה של איסלנד - שלא ממש התחילה לפני שנות ה-80", טוענת גודיונסדוטיר, "לא היו אצלנו בתי ספר לקולנוע ברמה גבוהה, אנשים יצאו ללמוד בחו"ל, שבו הביתה והביאו איתם השפעות וקשרים ממדינות שונות". עכשיו, כשאנשים ממדינות שונות מגיעים לאיסלנד, יש הפריה הדדית.
הקולנוענים של איסלנד - קורמאקור, ת'ורסון, אוסקרסדוטיר, בנדיקט ארלינגסון, אולאף דה פלור יוהאנסון (שמותחן המדע הבדיוני שלו "Revoc" נרכש על ידי אולפני סאמיט) ואחרים - מתחילים ליישר קו עם הכישרונות המוזיקליים הרבים שיוצאים מהמדינה כפרץ לבה בלתי פוסק מהר הגעש הפעיל כל כך אייאפיאטלאייקוטל. די בלהזכיר את שמם של ביורק, אמיליאנה טוריני והלהקות סיגור רוס, מוּם, גוס גוס, ו-Seabear כדי להבהיר שאין אפר וולקני בלי אש. אש שמחממת את האיסלנדים בחורף. מה שמדהים הוא שיש כל כך הרבה כישרון במדינה שמונה בסך הכל 320 אלף איש.
סיגור רוס עושים מוזיקה וקולנוע אקפרימנטלי ב"Valtari"
בראיון ל-ynet לרגל "חייו הסודיים של וולטר מיטי", קשר בן סטילר בין העם היהודי ברוך הכישרונות לזה האיסלנדי. "זה מעניין שיש בעולם מיעוט שיש לו תרומה תרבותית גדולה", אמר, "למשל איסלנד - אין שם הרבה יהודים, אבל יש שם קהילה מאוד יצירתית באוכלוסיה שמונה כ-300 אלף איש בסך הכל, ויש שם מוזיקאים ושחקנים מוכשרים ששכרנו את שירותיהם. זה מעניין כי אלו קהילות שונות ואנשים מאוד יצירתיים".
בן סטילר על צילומי "חייו הסודיים של וולטר מיטי" באיסלנד
"קשה לשים את האצבע על הסיבות לעושר התרבותי של איסלנד", מודה גודיונסדוטיר, שמתקשה בעצמה לפתור את התעלומה. "יש לעם האיסלנדי מסורת של מספרי סיפורים וסאגות. רובן נכתבו במאה ה-12, והן השורשים העיקריים של השדה האמנותי שלנו. עד מלחמת העולם השנייה, איסלנד היתה ענייה ביותר, ללא גישה לאמנות. לא היתה לנו מורשת תרבותית, שמכבידה לעיתים על חברות בורגניות יותר. באיסלנד הכל היה צריך להיבנות מאפס".
על פי גודיונסדוטיר, ביורק ולהקת השוגרקיובס פרצו את הדרך למוזיקאים האיסלנדים בשנות השמונים, ויותר מאוחר גם לקולנוענים: "הם סימנו את הדרך כשהם מלאים בביטחון עצמי ובכישרון, ולא התפשרו על כלום. תעשיית הקולנוע שלנו פרצה לשדה הבינלאומי באמצע שנות ה-80, כך שהיא צעירה יחסית. אני חושבת שגם לחיי הקהילה והחברות יש חשיבות. ביורק והשוגרקיובס היו הראשונים לעזור ללהקות חדשות עם הקמתן, והיום הקולנוענים, במיוחד בדור הצעיר, קוראים תסריטים אחד של השני ומחליפים דעות, למרות שהם מתחרים על מלגות ומענקים".
זה התחיל במוזיקה ובקליפים: ביורק והשוגרקיובס עם "Birthday" מ-1987
גודיונסדוטיר מציינת כי גם למזג האוויר יש השפעה על הכשרון האיסלנדי. "השינויים במזג האוויר תורמים ליצירה כי הם מאלצים אנשים להיות ספונטנים - הם חייבים לתפוס את הרגע כשהוא מגיע", היא מסבירה.
וכשהם תופסים את הרגע, במה הם מתעסקים?
"למזלנו, יש מגוון גדול מאוד של נושאים. יש קומדיות מקומיות, דרמות, סרטי ילדים ונוער, מותחנים, ודוקומנטרים שעוסקים בהמון סוגיות".
אז מה צופן העתיד לקולנוע האיסלנדי? הכישרון שם, וגם הנופים והתנאים הכספיים וההפקתיים, כך שככל הנראה צפויים לנו יותר ויותר סרטים שיצולמו שם, ואולי אף ישפיעו לטובה על הכלכלה המקומית. "להפקות רבות התקציב של הוליווד יש השפעה על הלוקיישן עצמו וגם על ההפקות המקומית", אומר תומאסון,
"בנוסף, הצופים עצמם נחשפים ליופי הייחודי של איסלנד וזה מקדם עניין במדינה כיעד תיירותי - בדומה למה שקרה לניו זילנד בעקבות סרטי 'שר הטבעות' ו'ההוביט'.
"הסרטים יכולים לשנות תפיסה, להגביר מודעות ולמשוך את הצופים לבקר במקום. 'גיבורי הדגל', 'המבול', 'אבדון' ו'משחק הכס', הפכו את איסלנד למרכז העולמי של האפוסים הקולנועיים והטלוויזיוניים, אבל אנחנו מפיקים תועלת גם מסרטים כמו "חייו הסודיים של וולטר מיטי" ו"מסע אל בטן האדמה" (שהכניסו לקופת המדינה כ-3.5 מיליון דולר ב-2008 כשהיא ממש היתה זקוקה להם). גם סדרות הריאליטי 'Amazing Race' ו'הרווקה' שצולמו בחלקן במדינה, שמות אותנו במרכז. אפשר להגיד שאיסלנד היא המקום בו אילוצי התקציב פוגשים את הצרכים היצירתיים".
