לילה טוב, פיט סיגר
אילת יגיל היתה שמחה לדבר עם פיט סיגר על הביקורים שלו בקיבוץ, על רחוב סומסום וברוס ספרינגסטין - אבל כולם רצו רק חתיכה ממסרי המחאה שלו. עכשיו כשהלך לעולמו, היא נפרדת מהאיש שחיבר בין מוזיקה לחברה ואנושיות
את פיט סיגר והשירים שלו הכרתי לראשונה בגן. אני זוקפת את העובדה הזאת לזכותו של דיוויד, הגנן שלנו. בגן הילדים היהודי במנהטן בשנות השבעים, לימד אותנו דיוויד רוזנברג (שבדיעבד, כנראה היה סוג של היפי יהודי) שירים על סובלנות וצדק עם חדווה ילדותית. הוא השמיע לנו את סיגר שר שירי עם מוכרים כמו "Michael Row The Boat Ashore" לצד שיריו של וודי גאת'רי. כך זכיתי להכיר את "Don't You Push Me Down" ואת השיר שהכי אהבתי - "I'm Gonna Mail Myself To You". אלה השירים שהכרתי עוד לפני "הכבש הששה עשר" ו"הילד הזה הוא אני".
הפשטות המקסימה של השירים כבשה אותי. תמונות של האיש הגבוה עם הבנג'ו נחקקו בזכרוני, והאלבום שהקליט עם גיבור התרבות שלי, הלא הוא ביג ברד מרחוב סומסום, קיבע אותו סופית כזמר שהילדים אוהבים. כשגדלתי, ומצאתי אצל אבא שלי עותק מאלבום בהופעה של להקתו של סיגר, "The Weavers" (האורגים), גיליתי שאני דור שני לחובבי סיגר, ושהוא ראה את הלהקה בהופעה בישראל.
הקשר בין סיגר לארץ היה אמיץ מאוד: מלבד ביקורים רבים, בקיבוצים ובמעברות, הוא עקף את עפרה חזה בסיבוב בכך שהביא שיר בעברית לראש המצעד בארצות הברית ("צאנה, צאנה, צאנה"). שנים אחר כך, בחר אייבי נתן לסיים את שידורי תחנת "קול השלום" בשירם של ה-Weavers, "לילה טוב איירין" - Good Night Irene ("לילה טוב איירין / אראה אותך בחלומותיי"). האפקט העצום של הבחירה בשיר הפרידה המינורי הזה ממשיך להדהד אצל מוקירי זכרה של התחנה עד היום.
אז בטח ובטח שרעד לי הפופיק כשהתקשרתי לראיין אותו בשנת 2010. הטלפון צלצל ובצדו השני של הקו ענה לי סיגר, אז בן 91, בחביבות אין קץ. הנושא לא היה קל - סיגר הגן על בחירתו לסייע ליוזמה ישראלית ולהשתתף בעצרת וירטואלית למען "מכון הערבה ללימודי הסביבה" בה לומדים סטודנטים ישראלים, פלסטינים, ירדנים ועוד.
הייתי מעדיפה לדבר איתו רק על קונצנזוסים נעימים כמו המחווה הגדולה שהעניק לו ברוס ספרינגסטין, הזכרונות החדים כתער מביקוריו כאן וסגירת המעגל המרגשת עד צמרמורת שהציע לו ברק אובמה כשהשתתף בטקס ההשבעה. אבל אי אפשר היה לברוח מהפוליטיקה, בעיקר לנוכח תמיכתו המקבילה בארגון BDS הקורא לחרם תרבותי על ישראל.
סיגר גייס בתשובותיו ציטוטים מידידו מרטין לות'ר קינג (לצדו צעד בוושינגטון), הפתיע כשאמר שהוא בעצם לא מודע לאותו חרם תרבותי, ובעיקר הביע תקווה עיקשת, יש שיאמרו נאיבית, שיהודים וערבים יתקשרו יחד דרך צלילים ותמונות. אחרי הכל, זה האיש שהוסיף את השורה "עת לשלום, אני נשבע שלא מאוחר מדי" למילותיו של קהלת בשיר "Turn! Turn! Turn", שורה ששולחת בי צמרמורת של התרגשות גם בפעם המאה שאני שומעת אותה.
במחשבה לאחור, חבל לי שבארשת העיתונאית הרצינית שגייסתי עבור הראיון בחרתי שלא סיפרתי לו עד כמה היה משמעותי בעיצוב עולמי המוזיקלי. עולם המוזיקה איבד אמש מצפון ענק ונדבך חשוב בקשר בין מוזיקה וחברה, מוזיקה ואנושיות. לילה טוב, פיט.
