"לא הוכח שהיו מסיבות מין בווילה בקיסריה"

אדם המתגורר ביישוב היוקרתי תבע את שכנו שהשכיר את הווילה שלו לתקופות קצרות וטען שהתקיימו בה "מעשי תועבה". בבית המשפט הוא לא הצליח להוכיח את הדבר, אבל השיג צו האוסר על השכרה למטרות נופש

עו"ד בנימין לויןפורסם: 04.02.14 , 08:29

בעל וילה בקיסריה תבע את שכנו בטענה שהוא משכיר את ביתו לנופשים שמקיימים בו בין השאר מסיבות מין. מרבית התביעה נדחתה, אך נוכח צביונו המיוחד של היישוב, הוציא בית המשפט צו מניעה האוסר על השכרת הווילה למטרות נופש.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

בסוף 2009 בנה אחד מתושבי קיסריה בריכה בחצר והחל להשכיר את ביתו לתקופות קצרות. בעל הבית הצמוד ביקש להפסיק את השכרת הבית לזרים, ולאחר שדרישתו לא נענתה, הוא הגיש תביעה נגד השכן ועתר להוצאת צו מניעה שיאסור על השכרה למטרות נופש.

בתביעה, שהוגשה לבית משפט השלום בחדרה על ידי עו"ד נתן חג'ג', נטען שהנתבע גרם לשכן מטרד רעש מאחר שבבית התקיימו משתים ומסיבות מין. כמו כן טען התובע שהשכרת הבית למטרות נופש היא למעשה הפרת חוקי התכנון והבניה וחוק רישוי עסקים, כמו גם הפרת חוזה הרכישה אשר נחתם בין בעלי הבתים לחברה לפיתוח קיסריה.

לטענת התובע, מעשי התועבה וההפקרות גרמו לו עוגמת נפש רבה אשר יש בה כדי לזכותו בפיצוי בסך 50 אלף שקל.

הנתבע הכחיש את הטענות באמצעות עו"ד רם יוגב. לדבריו, הבית אכן הושכר לתקופות קצרות אך על אורחיו נמנו משפחות בלבד. הוא אף הציג את הסכם השכירות עם הדיירים המזדמנים שלפיו הם מתחייבים שלא להרעיש ולשמור על מנוחת השכנים.

לא כל הפרעה היא מטרד

השופטת קרן אניספלד קבעה כי התובע לא הצליח להוכיח כי במקום התרחשה פעילות בלתי הולמת. נקבע כי ככל שעלו רעשים מן החצר השכנה, הם לא פגעו בהנאת התובע מביתו.

השופטת אניספלד אף הביעה חוסר נחת מהניסיון לפגוע בשמו הטוב של הנתבע באמצעות טענות שלא הוכחו בדבר השכרה לצורך מסיבות מין. משלא הוכח קיומו של נזק ממשי, קבעה השופטת כי אין כל סיבה לפסוק לו פיצוי כספי.

עם זאת נקבע כי הנתבע אכן הפר את חוק רישוי עסקים, והשופטת הסכימה עם טענת התובע שלפיה הנתבע הפר את התחייבותו בחוזה הרכישה מהחברה לפיתוח קיסריה. בשל כך היא הוציאה את צו המניעה המיוחל והסבירה שהתחייבות זו נועדה לשמר את צביונו המיוחד של היישוב כמקום מגורים פרטי, שקט ואיכותי.

כדי שהתובע יוכל לתבוע בשם החברה לפיתוח קיסריה, אשר כלל אינה צד לתביעה, על בית המשפט להגיע למסקנה כי כוונתה היא אכן לאפשר לאכוף בשמה את תנאי חוזה הרכישה. בית המשפט הסיק כי החברה לפיתוח אכן לכך התכוונה, אף שמנהליה לא הובאו לעדות בעניין.