"אחרון הלא צדיקים": לא תוכלו לשכוח
28 שנים אחרי "שואה", קלוד לנצמן מכנס את עדויותיו המצולמות של בנימין מורמלשטיין אשר לא נכנסו לסרט, לכדי מסמך תיעודי מרתק וחשוב. "אחרון הלא צדיקים" מציג את ראש היודנראט מגטו טרזינשטאט באופן אנושי ומלא חסד, ומוכיח כי גם לו יש מקום משמעותי בעיצוב זיכרון השואה
שחרזדה וסנשו פנשה - כך רואה עצמו בנימין מורמלשטיין, מי שהיה ראש היודנראט (מועצת הזקנים) בגטו טרזינשטט, ושעדותו עומדת במרכז סרטו התיעודי הארוך-מאוד (שלוש שעות וארבעים דקות) של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים" ("Le Dernier des Injustes").
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
כמו מספרת הסיפורים ב"אלף לילה ולילה", כך מורמלשטיין מנסה לרצות את הגרמנים על מנת לשרוד ולהציל את אחיו היהודים בגטו. וכמו נושא כליו של דון קישוט, גם הוא צופה באופן מפוכח במציאות שסביבו, ומבין שאין כל טעם להילחם בטחנות הרוח. הוא סונט בגדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, על בורותו, לועג לפילוסופית היהודייה-גרמנייה חנה ארנדט על מושג "הבנאליות של הרוע" שטבעה, וסבור כי איש הרוח גרשם שלום (שקרא להוציא את מורמלשטיין להורג), הוא אדם "מעט קפריזי" ככל שהדברים אמורים בתלייה.
מורמלשטיין, שהיה רבה הראשי של וינה לפני שמונה ל"זקן הגטו", תועד על ידי לנצמן עוד בשנת 1975, כאשר זה עבד על יצירתו המונומנטלית "שואה" (1985). הראיון לא נכלל בסופו של דבר בסרט, ואשתקד שב אליו לנצמן, ערך אותו מחדש, הוסיף קטעים שצולמו בצ'כיה ובווינה בהם הוא עצמו מרצה אל מול המצלמה את ההקשר ההיסטורי, ומנסח כתב הגנה פנומנלי בהיקפו.
מורמלשטיין, יש לזכור, לא דרך מעולם על אדמת ארץ ישראל מחשש כי יידרש לעמוד למשפט (ממש כמו קסטנר). זאת על אף שבשנת 1946 הוא הועמד לדין בצ'כיה, בפני בית משפט שהחמיר בעונשיהם של מי שנתפסו כמשתפי פעולה עם הנאצים - וזוכה מכל אשמה (הוא נפטר במקום מושבו ברומא, ב-1989).
כזכור, גטו טרזינשטט נתפס כשונה משאר הגטאות. היה זה "גטו לדוגמה" שהקפיד על מראית עין של חיים נורמליים אותם ניהלו היהודים שרוכזו בו. בפועל, שימש הגטו כ"תחנת מעבר" של יהודים ממרכז אירופה אל מחנות ההשמדה שבמזרחה.
עד כדי כך היה גודל הציניות הגרמנית, שבשנת 1944 נשכר הבמאי היהודי קורט גרון, שהיה אסיר במחנה, לצלם את "טרזינשטט - אזור ההתיישבות היהודית" בשירות התעמולה הנאצית. משהושלם הסרט, שתיאר את "הייפוי" של התנאים העלובים בגטו, נשלחו גרון, אשתו, ומרבית אנשי הצוות לאושוויץ, שם נרצחו.
מורמלשטיין, שבמסגרת תפקידו ואף לפני כן, כרבה של וינה, התוודע לאדולף אייכמן (השניים ניהלו קשר רצוף במשך שבע שנים), שופך אור ממקור ראשון על דמותו, ומשרטט אישיות שטנית ומושחתת - אדם שונה לחלוטין מכפי שתפסה אותו ארנדט בחיבורה "אייכמן בירושלים".
"אחרון הלא צדיקים" (השם מתייחס לספרו של הצרפתי אנדרה שוורץ בארט, "אחרון הצדיקים", המגולל את קורותיה של משפחה יהודית מימי הביניים ועד השואה) הוא התואר שבוחר מורמלשטיין לתאר את עצמו. מודע לתחום האפור שבתוכו התנהל, אחרון זקני היהודים והיחיד מביניהם ששרד את המלחמה, הוא אינו מחפש להצטייר כקדוש אלא כמי שפעל במציאות בלתי אפשרית (את חוויותיו הוא גולל בספר שפרסם בשנת 1961).
מבחינה זו, העדות שבמרכז סרטו של לנצמן מעלה סוגיות מוסריות ופילוסופיות מורכבות, התובעות ממקטרגיו של מורמלשטיין בפרט ומהצופה-העד לה בכלל, לגלות הבנה - אם לא חיבה ואמפטיה. כתובית בפתח הסרט אינה מותירה מקום לספק. מבחינת לנצמן, מורמלשטיין היה אמיץ מקודמיו, אדם אינטליגנטי שדאג להישרדותו של הגטו עד הימים האחרונים של המלחמה.
זהו הסרט הרביעי שמתקין לנצמן מחומרי הגלם שצולמו במשך 11 השנים בהן עבד על "שואה". שלושת האחרים הם "מבקר מהחיים" (שהביא את סיפורו של איש הצלב האדום, מוריס רוסל, שביקר טרזינשטט ב-1944), "סוביבור" ו"דו"ח קרסקי". בולטת בו, כאמור, נוכחותו של לנצמן עצמו המשמש כמספר של הסרט.
זוהי עמדתו המוסרית כלפי העדות הנמסרת פה, זה שאיננו יכול לאפשר לעצמו לעמוד עוד מן הצד ולהיות "עד לעדות", ומחויבותו היא להשמיע את קולו, לדבר מההווה את העבר - זה שבו נערך הראיון,
וזה המתייחס לזוועה שהתרחשה במקומות בהם הוא עומד עתה.
במילים אחרות, לנצמן מנהל דיאלוג עם הבחירות האסתטיות והאתיות שהנחו אותו באפוס התיעודי ההוא, שהתבסס בעיקר על עדויות הקורבנות, הפושעים, ומי שבחרו להחריש ולהעלים מבט - אך בשום פנים ואופן לא דוקומנטים היסטוריים או קטעי ארכיון.
קשה להיוותר אדיש כאשר לנצמן הקשיש (הוא עתה בן 88) עולה, מתוך מחויבות מוסרית להיסטוריה, במדרגות הרבות המובילות אל תא הגרדום במחנה. קשה עוד יותר, כאשר הוא נפרד בתום הראיון (שנערך במשך שבוע) ממורמלשטיין המכנה אותו "ידידי היקר". זהו סרט שכולו מעשה של חסד. סרט שמעניק קול למי שההיסטוריה שללה אותו ממנו (האוזנר סירב להצעתו לבוא ולהעיד במשפטו של אייכמן), ומעמיד במרכזו דמות קומית-טרגית שסיפור הישרדותה מתעתע, והגורל הועיד לה מקום מפוקפק בשיח ובזיכרון של השואה.
