החופש להחרים
קל יותר להצדיק מדיניות של דיכוי אל מול מחאה אלימה, מאשר להצדיק דיכוי אלים והשתקה של מאבקים לא-אלימים. על מבחנו של חופש הביטוי
בתקופה האחרונה "החרם" נמצא בכותרות. "החרם" הפך לשם קוד לקמפיין העולמי שהחל בעקבות קריאה של מעל 170 ארגונים פלסטינים ל-BDS שהם ראשי תיבות ל-boycott, divestment, sanctions - חרם, משיכת השקעות והטלת סנקציות על ישראל.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
אם לא נחלק את ירושלים, נאבד אותה / משה עמירב
מתגרשים, גוזלים מכם את הפנסיה / יעל גיל
למרות שכך רבים מנסים להציג זאת, הקריאות לחרם ומשיכת השקעות לא צמחו כחלק ממסע אנטישמיות ודה-לגיטימציה כללית למדינת ישראל והן אינן מתנהלות ככאלה, אלא כביקורת על מדיניות ישראלית של דיכוי וכיבוש שמתקיים במציאות היומיומית במרחב שבו אנו חיים.
ניתן לשמוע הרבה מאוד התבטאויות נגד קמפיין החרם ומשיכת ההשקעות. אך עמדה אחת כמעט אינה נשמעת בישראל - תמיכה בחרם. בדיון הציבורי יש רק עמדה אחת: שאסור להציג, וכל זאת "הודות" לחוק איסור הטלת חרם שאושר בכנסת ביולי 2011, חוק שהוא חלק ממהלך גובר והולך של חקיקה שפוגעת בחופש הביטוי המצטרף לחוק הנכבה ולהצעה המופרכת לאסור את השימוש במילה "נאצי", אלא למטרות חינוכיות.
ככלל, חרם מקובל גם בישראל. רק לפני שבועות ספורים איים ראש העיר חיפה יונה יהב שיקרא לתושבי העיר להחרים את אחת מרשתות המזון בגלל המחירים הגבוהים ברשת. שלא לדבר על מחאת הקוטג'. בעולם נחשב חרם כלי לגיטימי ואפקטיבי במאבק בלתי אלים. אפשר לתת דוגמאות מהמאבק לסיום האפרטהייד בדררום אפריקה ומהמאבק לביטול ההפרדה הגזענית בין שחורים ולבנים בארה"ב.
מדוע, אם כך, חרם מסוג אחד לגיטימי ומקובל, וחרם מסוג אחר הינו עילה לתביעה בגין עוולה אזרחית? החוק יצר את מה שנקרא בשפה המשפטית יותר "אפקט מצנן". בעקבות החוק נמנעים ארגונים ישראלים מקריאות לחרם ומשיכת השקעות. ברור שיש כאן פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובעיקרון השוויון בפני החוק. בישראל מנסים להתמודד עם החרם ועם משיכת ההשקעות במסעות הסברה. אבל הבעיה אינה נעוצה בתדמית, אלא במעשים ובמדיניות. במקום לתכנן אסטרטגיות ומסעות "הסברה" של הכיבוש והצגת אופייה הדמוקרטי של ישראל, אפשר לפעול לסיום הכיבוש והדיכוי האלים והגזעני.
קשה לישראל להתמודד עם מאבק עממי בלתי אלים. עם הפגנות לא חמושות, עם פעולות שמשלבות קהילות שונות בהקמת "ערי אוהלים" פלסטיניות במחאה על הכיבוש, עם חרם. קל יותר להצדיק מדיניות של דיכוי אל מול מחאה אלימה, מאשר להצדיק דיכוי אלים והשתקה של מאבקים לא-אלימים.
מול המציאות הזאת ניצב היום בג"ץ. מצער שדיונים הנוגעים לכללי המשחק של שיח ציבורי מתקיימים בפורום מצומצם של משפטניות ומשפטנים. אך הדיון הציבורי בשאלת החרם ומשיכת ההשקעות אינו יכול להתקיים בארץ משום שצד אחד אינו יכול לומר את דעתו מבלי להסתכן בתביעה. והרי זהו בדיוק מבחנו של חופש הביטוי שנועד בראש ובראשונה להגנה על הביטוי השנוי במחלוקת והמעורר את התנגדותו של הרוב. הרי בדרך כלל, והדברים נכונים ביחס ל"חוק החרם", הרוב אינו זקוק להגנה, אלא להיפך.
מעין דק היא רכזת כללית שותפה בארגון קואליציית נשים לשלום, אחד הארגונים השותפים לעתירה, שבעת הגשתה קידם חרם כלכלי על ישראל.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
