תיאטרון גשר: שומר את הדיבוק חי
עולם בימתי עשיר, דיאלוג אלגנטי עם העבר המיתולוגי, ומעבר לכל צמד שחקנים פנומנלי יוצרים בתיאטרון גשר זיכרון חדש למיתוס "הדיבוק", ההוא בביצוע חנה רובינא
מלבד התמונות הישנות בשחור ולבן, השמלה הארוכה, הצמות ועיניה החודרות של חנה רובינא, לא נותר הרבה. אלה שזוכרים את "הדיבוק" ההוא, מעטים. אלה שגדלו על ברכי המיתוס, כמותי, נאחזים בטקסט, בטקסטים שנכתבו בעקבותיו, בעיבודים שבאו מאוחר יותר, בזיכרון גנטי של זיכרון.
להפקה של תיאטרון גשר, נכתב טקסט חדש. לא מן הנמנע שהמחזה החדש - וריאציה על המקור של אנ-סקי מאת רועי חן, ייתפס בשוגג כדבר עצמו על אף שמדובר בכתיבה שונה בתכלית בשפתה ובסגנונה. גם תפיסות העולם שבאות לידי ביטוי במחזה, שמות דגשים על נושאים רלבנטיים לכאן ועכשיו. רועי חן אינו הראשון שנוגע במיתוס וספק אם האחרון. תמורות מהותיות שעברו מימי ראשית המאה הקודמת ועד היום, מכתיבות שינוי. במובן זה, צריך היה להיפטר מהדיבוק כדי לשמור אותו חי.
על אף שמדובר בטרגדיה ולמרות המשקל הכבד שנושא על גבו המחזה - זאת, כמובן, בזכות ההפקה של וכטנגוב שסימנה תחילתו של עידן חדש במסורת התרבות והתיאטרון היהודיים - העלילה הדרמטית צנועה. על אף שהובטחה לאהבת ילדות, תלמיד חכם שנחשב עילוי, לאה'לה עומדת להינשא לְאַחֶר כיוון שאביה, איש אמיד, בעל נכסים ומעמד, העדיף בן עשירים על פני חתן אביון ובכך הפר נדר ושינה סדרי בראשית.
זמן קצר לפני ההודעה על ארוסיה, מת אהובהּ. צער, שיגעון, תורת הסוד האסורה שבה ניסה למצוא מפלט או תאונה סתמית? לא ברור. מותו של חנן והחתונה הכפויה מעיבים עליה כצל. ערב הכלולות, תחת החופה, אוחז בה דיבוק בדמותו. האם באה הנשמה לתבוע את המגיע לה על פי נדר ובכך למצוא מנוחה נכונה? האם באה לסגור חשבון או כדי לשחרר נשמה תאומה מעול המוסכמות החברתיות ולתת קול למאווייה? כך או כך, הסוף הטרגי בלתי נמנע.
במאי ההצגה, יבגני אריה, יוצר עולם בימתי עשיר ויפהפה. גם אם לפרקים מפורש הטקסט יתר על המידה, מבואר לפרטי פרטים, תרגום לפעולה כמעט אחד לאחד של המילים הכתובות, יש רגעים רבים של קסם שהופכים את הסיפור לאגדה. זה עולם בגוונים של שחור, לבן ואפור. החיים חשוכים, מוכי אפלה, האור היחיד שמחמם את הלבן המקפיא הוא אור הירח. המתים עוטים בגדים בצבעים חמים, נוסטלגיים, כמו סיפור שנשלף מזמן וממקום אחר. אריה מניח זה מול זה עולמות מנוגדים: עולם של מעלה מול עולם של מטה. עולם שכולו טוב ותום מול עולם של סחר מכר, עוולות, שקרים, שליטה, טירוף-דעת ושיגעון.
זו הפעם השלישית בה מעצב סמיון פסטוך את התפאורה להפקה של גשר וכמו בהפקות הקודמות ("יונה ונער", "שונאים. סיפור אהבה") הוא פותח שער אל עולם שבו מוזמן הצופה לדמיין, להשלים את התמונה, לקחת חלק פעיל בשקר הזה שנקרא תיאטרון. פסטוך מציב במרכז הבמה קובית זכוכית שקופה שהופכת בכל פעם לחלל אחר: בית מדרש, חדר הסבה, מקווה, פרוזדור שמחבר בין העולמות, גיהנום עלי אדמות. השימוש המשתנה באובייקט מפתיע בכל פעם מחדש.
מעל הבמה תלויות רצועות פלסטיק שקופות ומלוכלכות אולי חציצה בין העולמות, אולי הפרגוד שמאחוריו חיפש חנן את תורת הנסתר. החומר והטקסטורה שהוא מייצר יוצאי דופן. פסטוך מקים את המתים מקבריהם. זו סצנה יפהפייה שבה נעים הקברים בתנועה כמעט בלתי מורגשת מעל לאדמה.
גם בתמונה בה רוחצת לאה'לה במקווה הוא יוצר חוויה ויזואלית חד פעמית. את דפנות קוביית הזכוכית הוא חוסם בבד חצי אטום כך שרק צללית הגוף שבתוכה משתקפת כאילו העין מתבוננת בנעשה מתחת המים. זו בסך הכל אחיזת עיניים שנעזרת בתאורה נכונה ובהדרכת תנועה מדויקת שיצר יחזקאל לזרוב, אבל האימפקט אדיר וזה יפה בלי סוף.
על אף שמדובר בהפקה רבת משתתפים, בסופו של יום זו הצגה של שניים: אפרת בן צור היא לאה'לה בכל רמ"ח אבריה. זה תפקיד מפעים, Tour De Force ששווה היה לחכות לו. למען האמת, גם כשמשתדלים קשה כעת לחשוב על שחקנית אחרת שיכולה היתה למלא את התפקיד מלבדה.
גם ברגעי השתיקה היא עוצרת נשימה ושוברת לב. היא יוצרת דמות שלמה אצורה, סוערת, טעונה. היא מערבולת, רכבת הרים, רכבת שדים, קשת של רגשות. המשחק עצמתי בזכות הבחירה המדויקת לחזור שוב ושוב אל מרכז אסוף ומינימליסטי.
מול בן צור עומד דורון תבורי בתפקיד אביה של לאה'לה. תבורי הוא כוח טבע ולעמוד לצדו על במה, זו לא משימה קלה אך במקרה זה, מדובר בשני לוחמים ראויים זה לזה. שניהם באו לכבוש. שניהם נלחמים על מנת לשרוד את הערב. נפלא לראות איך הם טוענים זה את זו שוב ושוב. תבורי לובש את דמותו של סנדר כאילו היתה עור שני. זו דמות של גביר זחוח, יהיר, רהבתן, יצרי מאד. זו דמות של אב דומיננטי ואוהב עד כאב. הגוף שלו משוחרר. הוא רוקד את התפקיד ולא רק בסצנת הידועה של "ריקוד הקבצנים" שבגרסתה הנוכחית היא רגע לנצור. עושה הרושם שהוא נהנה מכל רגע וזה מדבק.
זו דווקא דמותו של חנן שיוצאת נכה, פגומה וחסרה בתוך המכלול. בין אם מדובר בהוראות בימוי או בפרשנות משחקית, סשה דמידוב יוצר דמות פרווה, קלת משקל, אמורפית ולא פתורה. הראש מדבר והגוף אבוד בחלל. נדמה שדמידוב מרגיש מאד לא בנוח בדמותו של חנן והתוצאה ילדותית באופן שמקשה על הקהל להאמין ביכולת אחיזה העוצמתית של הדיבוק שגם המוות לא יכול לה.
שורה ארוכה של דמויות משנה נותנות עומק למחזה. נטע שפיגלמן בתפקיד אמה המתה של לאה'לה מוסיפה עוד צבע לפאלטה העשירה של הדמויות ששיחקה עד כה. היא מציירת במכחול עדין אשה שמתה בגיל צעיר ונותר בה התום. בשמלת קטיפה אדומה, צמד צמות שחורות ופנים חיוורים היא נראית ברגע הראשון כמו כפילה של רובינא. זו מחווה אלגנטית למה שהיה שם קודם. אלכסנדר סנדרוביץ', נעה קולר, יבגני טרלצקי וליליאן רות בתפקידי רוחות המתים בונים חבורה מפוארת של דמויות משובבות נפש, דמויות משנה גונבות הצגה.
על אף המשקל ההיסטורי הכבד שנושאת ההפקה על כתפיה בעל כורחה, נראה שבגשר הצליחו לפרק את המטען וליצור מבלי להתעלם מהעבר המיתולוגי, הצגה שעומדת איתנה בפני עצמה. "הדיבוק" בגרסתו החדשה, מנהלת דיאלוג עם ארון הספרים של התרבות היהודית אך מדברת את שפתו של התיאטרון הישראלי העכשווי. בין שני עולמות אלה מחבר גשר שכדאי לחצות מפעם לפעם ולו רק כדי לדעת ולהיזכר בשורש. בגשר עושים את זה גם עם ההפקה הנוכחית וזה כשלעצמו הישג לא מבוטל.
לפנייה לכתב/ת 
