באליטה הישנה נחרדו: הלכה המדינה. ימי בגין
האליטות הישנות חשו ניכור, ריחוק ואיבה גוברת כלפי השלטון החדש. הקיבוצים הפכו מוקצים. מלחמת לבנון הייתה קו שבר. על השסעים הפוליטיים, העדתיים, התרבותיים והחברתיים בישראל בתקופת בגין השנייה, בקטע מהספר "ככל עם ועם" של פרופ' אניטה שפירא
מלחמת לבנון הייתה לפרשת מים בתולדות החברה הישראלית. זו הייתה המלחמה הראשונה שהתנהלה ללא קונסנזוס. בשלב הראשון של הלחימה סברו הציבור והתקשורת שמדובר במתקפה מסוגו של "מבצע ליטני" שנערך ב-1978 בעקבות אירוע טרור קשה בכביש החוף. אז נכנס צה"ל ללבנון, עשה פעולת עונשין וחזר על עקבותיו. הפעם חשבו שאולי ייקבע גם אזור חיץ למניעת ירי הקטיושות על יישובי הצפון. המבצע זכה לתמיכה רחבה מאוד. ככל שהתברר שהמבצע חורג מן הגבולות שנקבעו לו, החלה שחיקה בדעת הקהל ובצבא וגברו הקולות שהתנגדו להמשך הלחימה. הימין זעם על הביקורת שהחלה להישמע בתקשורת על המלחמה וטען שאין מבקרים את הממשלה כשהתותחים רועמים, ושכך נהג גם ראש הממשלה מנחם בגין, כאשר היה באופוזיציה. מאמר מפורסם שנכתב אז נקרא "שקט, יורים".
דא עקא, ממשלות ישראל עד אז נמצאו שמאלה מן האופוזיציה, שהייתה מיליטנטית ותמיד מוכנה לתמוך במבצעים צבאיים, אך לא בנסיגות. הפעם היה מצב הפוך: הממשלה הייתה ימינה מן האופוזיציה ויצאה למלחמה בלי הידברות גלויה וישירה
עם האופוזיציה באשר ליעדיה. היה היזון חוזר בין הצבא והחברה האזרחית: כאשר אלי גבע, מפקד חטיבה, התפטר מתפקידו וסירב לשרת כמפקד בתקיפת ביירות, הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות מלחמות ישראל שמפקד בכיר סירב לקבל את הפקודות של מפקדיו. הצעד של אלי גבע שיקף את תחושת התסכול ואי-הנחת ששררה בצבא: הייתה לחיילים הרגשה שהם נלחמים למען מטרות שהיו רחוקות מרחק רב ממה שנחוץ כדי להגן על שלום ישראל. חיילים הגיבו בהתמרמרות: "אנשים מרגישים בפירוש שהם תרמו מחייהם או מאיבריהם לא להגנת מדינת ישראל, אלא בעבור קפריזות". הם גם חשו שהתקשורת עושה מניפולציות – מה שהיא מדווחת לקהל הרחב אינו מה שהם רואים בשטח. מה שהציבור בבית ראה על מסכי הטלוויזיה לא עלה בקנה אחד עם מה שסיפרו להם המפקדים.
צה"ל הוא צבא הבנוי על שירות מילואים – אזרחים הנקראים לשרת. ההפרדה בין מציאות צבאית ואזרחית לא הייתה קיימת. התחושה של דיווח שקרי מלמעלה למטה, ומהצבא לחברה האזרחית ומהחברה האזרחית לצבא פגע קשות באמון ויצר זרימה דו-סטרית של חוסר אמון. המספר העולה של נפגעים למען מטרות שלא היו קבילות על חלק גדול מהציבור, ואף על חלק גדול מהצבא, עורר התנגדות לפעולה כמו כניסה למערב ביירות, שחייבה מלחמה עתירת קרבנות בשטח בנוי. יתרה מזאת: הברוטליות של הפעולות בביירות, ההפצצות שפגעו באזרחים, קוממו חיילים ומפקדים, שראו בכך סטייה מערכים מובנים של טוהר הנשק ושמירה על חיי אדם בצה"ל.
הטבח בסברה ושתילה הצית תבערה בציבור הישראלי. האפשרות שצה"ל היה אחראי בעקיפין לטבח בכך שעמד מן הצד ולא התערב בעת שהפלנגות טבחו במחנות, ערערה את הדימוי המוסרי של הצבא בעיני החיילים והקצינים ובעיני האזרחים. רון בן ישי, כתב הטלוויזיה הישראלית, צלצל לשר הביטחון אריק שרון כשעלה בלבו החשד שמתקיים טבח במחנות, והודיע לו על כך. שרון לא עשה דבר. הכתב המזועזע שלח לבגין מכתב אישי:
אם לא תנקוט פעולה מצדך תהפוך ה'עמידה מן הצד' בשעה שאזרחים נטבחים לנורמה בצה"ל ובמדינת ישראל. הנזק למוסריותו ולדימויו העצמי של צה"ל יהיה חמור. אם יטילו חיילי צה"ל ואזרחי מדינת ישראל ספק בצדקת עמדתנו ובתוקף המוסרי של מעשינו יכרסם הדבר במוטיבציה שלהם. והמוטיבציה, אדוני ראש הממשלה, היא החומה הבצורה החוצצת בין שלוש בנותי, ובין מיליוני ערבים, שרובם רוצים עדיין למחוק אותנו מן המפה... ראשה המתולתל של אחת הילדות הטבוחות דמה דמיון מדהים לראשה של בתי, תמר, בת הארבע. לא יתכן שחייל או אזרח יהודי יעמוד מנגד כאשר רוצחים בדם קר נשים, זקנים וילדים – תהא זהותם אשר תהיה...
בגין לא ענה על המכתב. הסערה הלכה והתגברה. קציני צבא בכירים תבעו משרון לשאת באחריות ולהתפטר. בתל אביב התקיימה הפגנת ענק (הערכות עיתון "הארץ" היו שהשתתפו בה 400 אלף איש, ואילו תומכי הממשלה טענו שהשתתפו בה 150 אלף איש בלבד) בתביעה שתוקם ועדת חקירה שתחקור את אחריות ישראל לטבח. לא רק אנשי שמאל, אלא גם אנשי ימין הזדעזעו והצטרפו להפגנה. התקשורת ברובה הגדול תמכה בתביעה. בגין הגיב תחילה באמירה המתחסדת, גויים
הורגים גויים ומאשימים את היהודים. אך לנוכח עוצמת הזעם בתוך ישראל ובדעת הקהל העולמית, שגאתה והלכה, הוא הסכים בחריקת שיניים להקמת ועדת חקירה ממלכתית.
האווירה ברחוב הישראלי מאז הבחירות ב-1981 קיבלה אופי לוחמני, אלים, והוא הלך והקצין מיום ליום. המתנחלים זעמו על הממשלה בשל פינוי היישובים בפתחת רפיח. כדי להפגין את נחישותה בנושא יהודה ושומרון, יזמה הממשלה מבצעי התנחלויות. אלה נתקלו בהתנגדות של ארגון "שלום עכשיו", שראה בהתנחלויות מכשול מרכזי לשלום, שכן ההתנחלויות ימנעו אפשרות לפשרה טריטוריאלית סבירה. "שלום עכשיו" הצליח לגייס אלפי מפגינים נגד ההתנחלות בשטחי יהודה ושומרון. הימין הגיב בתעמולת שטנה ושיסוי, נגד השמאל בכלל ונגד "שלום עכשיו" בפרט. הוא הציג אותם כמי שבוגדים בעניין הלאומי, כתומכי אש"ף.
מלחמת לבנון, שהתנהלה ללא הסכמה לאומית, יצרה סדקים באחדות האומה והעלתה את רמת האיבה בין הימין והשמאל לדרגה שלא הייתה כמותה. במסגרת הרדיקליזציה שחלה בקרב השמאל הופיעו ארגוני מחאה קיצוניים. כך הופיע הגוף "יש גבול" שקרא לסרב לשרת בלבנון. גוף אחר נקרא "חיילים נגד שתיקה", והוא דיווח לתקשורת על פגיעות באוכלוסייה אזרחית. "שלום עכשיו" התנגד לשבירת הכלים על ידי סרבנות, וחבריה המשיכו בשירותם הצבאי. דווקא "שלום עכשיו" המתון מיקד את איבת הימין, מן הסתם בשל יכולת הגיוס שלו. האשימו אותו בהאשמות שונות, מבגידה ועד קבלת כספים מערב הסעודית.
בפברואר 1983 פרסמה ועדת החקירה בנושא הטבח בסברה ושתילה, ועדת כהן, את מסקנותיה. היא מתחה ביקורת קשה על ראש הממשלה ותבעה את פיטורי שרון מתפקיד שר הביטחון. את הרמטכ"ל רפאל איתן היא פטרה מעונש בנימוק שממילא הוא עומד לסיים את תפקידו. שרון לא התכוון ללכת בשקט. התמיכה הפופוליסטית בו גאתה. תומכיו קראו לבגין שלא לקיים את החלטות הוועדה. מנגד התארגנה הפגנת "שלום עכשיו", היא צעדה ברחובות ירושלים אל עבר קריית הממשלה ותבעה לפטר את שרון. הצועדים, רבים מהם לוחמים שימים ספורים קודם לכן חזרו מלבנון, צעדו בתוך המון עוין ומשולהב, שהיה מתנפל על הצועדים, מכה בהם, יורק בפניהם. המשטרה ניסתה להגן עליהם, אך מפגיני הנגד היו חזקים ממנה. ברגע מסוים השליך אחד ממפגיני הנגד רימון יד אל תוך הצועדים. אמיל גרינצוויג, קצין מילואים שנלחם בלבנון נהרג ושבעה אחרים נפצעו. הייתה זו הפעם הראשונה שנהרג יהודי במדינת ישראל על ידי יהודי בשל עמדות פוליטיות. זה היה רגע קשה לדמוקרטיה הישראלית.
הוויכוח הציבורי בארץ התלהט כפי שלא התלהט מעולם. קווים אדומים שבעבר נזהרו שני המחנות מלחצות אותם, נחצו הפעם: ליד ביתו של בגין התמקמו מפגינים מהשמאל וקראו לעברו "בגין רוצח", ואף נשאו שלטים עם מספר החללים בלבנון, שעלה מיום ליום. הפגנות "שלום עכשיו" והפגנות נגד של תומכי הממשלה הרעישו את הרחוב הישראלי. שרון התפטר מתפקידו ומונה לשר בלי תיק. ובינתיים נמשכה שפיכות הדמים בלבנון, ולא נראה שיש מוצא של כבוד ממנה. החלוקה בין החזית והעורף נראתה מובהקת יותר מאי-פעם. קבל אחד החיילים:
אתה חוזר. אתה מת לחזור הביתה, מלא סיפורים לספר וסיפורים שאתה לא רוצה לספר. אתה עובר את הגבול, ונראה לך שהמלחמה הייתה בפוקלנד. זה גומר אותך. ישראל פורחת. הכול פורח. מיד אחרי החדשות על מה שקורה
בלבנון מדברים לך על המניות שירדו בבורסה כתוצאה מהמלחמה ועל ערך הדולר, שעלה. ואתה משתוקק לדבר עם אנשים שאתה בטוח שיחשבו כמוך, ואין לך עם מי.
חברה שסועה
השסעים הפוליטיים, העדתיים, התרבותיים והחברתיים בישראל התעצמו בתקופת הממשלה השנייה של בגין. המערכה הציבורית התנהלה במישור של הלגיטימציה הפוליטית, הזיכרון ההיסטורי ותמונת העתיד הראויה של החברה הישראלית.
אחד ממוקדי המערכה הציבורית היה סביב מעמד הקיבוץ במדינה. הקיבוץ היה היהלום בכתר היצירתיות החברתית של תנועת העבודה. הוא שילב בין חזון של שוויון, מסירות לכלל והתגייסות למשימות לאומיות. הנורמות שהעלה הקיבוץ על נס היו עמל כפיים, פשטות הליכות, תרבות "הטון הנמוך", האיפוק, ההסתפקות במועט. לא היה סקטור בחברה הישראלית שהערכים שלו נמצאו מנוגדים כל כך לאלה של בגין ושל התרבות שהוא ייצג. בגין הבין שאם ברצונו לשנות את הנרטיב של המדינה, עליו לקעקע את מעמד הקיבוץ, שנחשב נזר הבריאה הציונית. הוא מתח ביקורת קטלנית על הקיבוצים, שהם נהנו כביכול ממשמני הארץ, ועושרם בא להם מהקצאת משאבים על ידי ממשלות השמאל, משאבים שלא הוקצו לעיירות הפיתוח. כמו בכל סטראוטיפ, היה קורטוב של אמת גם בסטראוטיפ הזה, אך לא יותר מקורטוב: הקיבוצים הרוויחו את רווחתם היחסית בעבודה קשה וחיו בתנאי חיים ירודים במשך שנים ארוכות.
המראה הפסטורלי של הקיבוצים הבליט את הניגוד ביניהם לבין עיירות הפיתוח והמעברות, ששכנו לידם, סבלו מעזובה ומהזנחה, ותושביהם חשו בעליל את התנשאות שכניהם הצנועים כביכול עליהם. דבריו של ראש הממשלה נפלו על אוזניים כרויות. לאחר מסע הבחירות ב-1981, שבו התגייסו הקיבוצניקים לעזרת המערך, הוסיף בגין והעצים את התקפותיו עליהם, ואלה התקבלו בהתלהבות על ידי רוב המזרחיים. המחאות של השמאל בנושא המלחמה השתלבו בדמיון הימין עם תפקיד הקיבוצים כאליטה השמאלית. העובדה שחלקם של הקיבוצניקים בין הלוחמים עלה בהרבה על חלקם באוכלוסייה לא מנעה את ההסתה נגדם.
בסתיו 1982, בעיצומו של הפולמוס בישראל על מלחמת לבנון, יצא הסופר עמוס עוז למסע התוודעות בארץ ונפגש במהלכו עם ישראל "הישנה" ועם ישראל "החדשה". בבית שמש, עיירת פיתוח שבה נחשב בגין צדיק הדור – "הוא האבא שלנו", אמר אחד התושבים – נחשף הסופר לכאב ולעלבון שספגו נושאיה של תרבות מסורתית מן המפגש עם המודרנה:
תשאל מי לימד את הילדים עוד במעברות לעשות צחוק מההורים, צחוק מהזקנים, צחוק מהדת והמנהגים? תשאל, דבר ראשון, מי בכלל לימד את עדות-המזרח שהכסף הכי חשוב בחיים? תשאל מי המציא את הגנבות והמעילות? מי המציא את הבורסה? אבל התדמית של (קיבוץ) צרעה ככה, ושל בית שמש ככה. וזה אשמת הכתבים והסופרים והשמאלנים וכל אלה, המלוכלכים מהטלוויזיה, והפרופסורים.
לעומתו הגיב חבר קיבוץ ותיק על הניכור ועל האיבה ועל ההשמצה כך:
תגיד לכולם שלא יאמינו למסיתים, שאין לנו כאן איזה ארמונות מזהב, אנחנו לא גזלנו אף אחד, ובכלל – שידעו שאנחנו תחת ממשלת בגין מרגישים את עצמנו נעלבים וזועמים אולי עוד יותר ממה שהם אומרים שהם הרגישו את עצמם תחת שלטוננו. למה עושים מאיתנו מפלצות? נצלנים? מתנשאים? מושחתים? בוגדים? ...אתה באמת חושב שהם מאמינים למה שבגין מכניס להם לראש?
האליטות הישנות חשו ניכור, ריחוק ואיבה גוברת כלפי השלטון החדש. ממשלת המערך התרעמה בשעתה על הדרך שבה הוצגה בטלוויזיה, אך פרט לתלונות לא עשתה דבר כדי להגביל את חופש הדיבור. ממשלת בגין ניסתה לעשות יותר: עובדי הטלוויזיה היו נתונים בפיקוח ממשלתי שלא היה כמוהו באמצעי התקשורת מאז שנות ה-50. הייתה אווירה של מיעוט הנתון במצור. אינטלקטואלים, אנשי תקשורת, סופרים, הרגישו שהמדינה "שלהם" הולכת ונמוגה ובמקומה צומחת מדינה לא-להם. אהוד מנור כתב: "אין לי ארץ אחרת", והוסיף: "לא אשתוק כי ארצי/ שינתה את פניה/ לא אוותר לה ואזכיר לה/ ואשיר כאן באוזניה/ עד שתפקח את עיניה". שיר זה, שנכתב בעקבות מלחמת ההתשה, התפרסם מחדש בשנות ה-80 ונתפס בציבור כשיר מחאה על מלחמת לבנון. נחום ברנע תיאר את האבל ההמוני בעת ההלוויה של יגאל אלון בגינוסר ב-1980:
אני רואה הרבה געגועים אל מה שמכונה ארץ ישראל היפה, הצברית, להבדיל מארץ ישראל המיסטית של בגין או מארץ ישראל החנוונית של ארליך. ברדיו ניגנו את שירי כנרת של רחל ונעמי שמר, ועיני דור שלם מלאו דמעות. והכול כן ואותנטי, ועם זאת מדאיג. לא טוב אם בני 30 ו-40 מתאבלים על הארץ שהם חיים בה. לא על איש חשוב שמת הם בוכים, אלא על עצמם, ועל הרגשתם שהיה הייתה מדינה שהיתה שלהם, ואיננה עוד.
ב-1984 פרסם עמוס קינן רומן הזוי בשם "הדרך לעין חרוד", שבו תיאר את ישראל נתונה לשלטון דיקטטורי של חונטה צבאית, שהשתלטה על המדינה וגירשה את כל הערבים. גיבור הספר מנסה להגיע אל שארית ישראל החופשית, בעין חרוד. היה זה ביטוי לחרדות של השמאל בעקבות מלחמת לבנון.
את הביטוי הספרותי והפיוטי לצער על אובדן התרבות הצברית הישנה לטובת המזרחיות הדתית והלאומנית העולה נתן עמוס עוז בספרו "קופסה שחורה". ברומן זה, שהתפרסם ב-1987, מתקיים משולש שבו האישה נעה בין שני גברים – בעלה הראשון, איש צבא נועז ואקדמאי שגוסס מסרטן, ובעלה השני, יהודי צפון אפריקאי, מורה דתי שרכש השכלה עברית ויהודית בסיסית, שמתבטאת בשברי הפסוקים שבהם הוא מתבל את דבריו. הבעל הראשון מייצג את השמאל הציוני, והוא הולך ונמוג לאורך הרומן, ואילו הבעל השני מייצג את הימין הישראלי החדש, שאינו משכיל ואינו מושרש בהוויה המקומית, אך הוא רב-חיוניות והוא שרוכש אדנות על האישה יפת התואר, שלבה קרוע בין שני בעליה, והיא שמסמלת את הארץ ואת ההוויה הישראלית. הייתה ברומן זה קינה על עולם שהולך ונעלם וגם השלמה עם המציאות החדשה, מתוך הכרה באובדן החיוניות של הברית הישנה.
עם היצירות המבכות את אובדן ישראל הישנה אפשר למנות גם את ספרו של מאיר שלֵו "רומן רוסי". ספר זה, שיצא לאור ב-1988 ועוקב אחר כמה דורות של מתיישבים במושב בעמק יזרעאל, יכול להתפרש כאלגיה על ההתפכחות מן החלום הציוני:
לאחר כל הקרבנות, כל האידאליזם, המושב מוכר חלקות קבורה ליהודים מן הגולה המבקשים להיקבר באדמת ארץ הקודש. אף רומן זה מסתיים בנימה של השלמה: הגיבור של הסיפור, שמחריד את המושב במופקרותו המינית, מוצא את אהובת לבו דווקא במשפחה חרדית שבאה למושב, ועמה הוא מכה שורשים מחודשים במקום. אך למרות הסיום האופטימי יחסית, זהו ספר עצוב על מציאות שחלפה מן העולם.
במהלך שנת 1983 איבד בגין את החיוניות ואת הכוח הנפשי הנדרש מראש ממשלה. הוא נסוג יותר ויותר לתוך עצמו, הפסיק להיות פעיל בישיבות הממשלה, לא הגיב על דברי חבריו ולא הציע הצעות כלשהן. ב-28 באוגוסט 1983, בעת הישיבה השבועית של הממשלה, הודיע בגין על החלטתו לפרוש מראשות הממשלה. "אינני יכול יותר" הפטיר ולא פירש. האם היה שרוי בדיכאון בשל הדרך שבה התפתחה מלחמת לבנון? האם מספר החללים שהיו מטיחים בפניו המפגינים ליד ביתו שבר את רוחו? ואולי פשוט עייף מלשאת בנטל השלטון? בגין לא הסביר את הסיבות לפרישתו. היה זה סיום של תקופה.
"ככל עם ועם" מאת פרופ' אניטה שפירא. הוצאת מרכז זלמן שזר, 499 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
