ס. יזהר: הביוגרפיה של העברי האחרון

לכתוב ולפרסם ביוגרפיה של ס. יזהר בתקופה זו היא לא עניין אלמנטרי. למעשה, היא אקט תרבותי חשוב, כי היא ישר מעלה תהיות - חלקן פשטניות אך הכרחיות - כמו עבור מי למשל הספר הזה מיועד, והאם בכלל יימצאו תרי"ג צדיקים אשר יועילו לקרוא אותו בשקיקה מתחילתו ועד סופו. יחד עם זאת, היא גם מעלה שאלות אקוטיות, שלנוכח דלות ספרים כאלו כבר הפסקנו לשאול, על הקשר שבין החיים לספרות - האם מכיוון שס. יזהר היה סופר כה ייחודי ועוצמתי, הופך בהכרח את חייו לכאלו, והאם בכלל חייו רלוונטיים כדי להתפעל ולהבין לעומק את יצירתו?

• הספרייה הלאומית מגלה את טשרניחובסקי
• הרומן האחרון של יורם קניוק
• יאיר אסולין על ציונות דתית וספרים
  

ס. יזהר היה אחד הסופרים החשובים בישראל, וכמו כן מפקד ב"הגנה", קצין במלחמת השחרור, חבר כנסת, מורה ומרצה, מעין סמל לצבריות שכנראה כבר לא קיימת, וכנראה כבר לא תתקיים. אולי הרגע הכי מדויק בספר נאמר דווקא בדברים שניצה בן-ארי, מחברת הביוגרפיה, מביאה מהלווייתו: ההספד של אורי אבנרי. מספר שורות שמספרות את יזהר, אבל מספרות בעצם את כל הסיפור האישי והלאומי.

חייו של ס. יזהר אסופים בין הדפים, האישיים והלאומיים

"לא במקרה השתתק יזהר בשנות החמישים, כי התרבות שיזהר חי ונשם אותה שבקה חיים. עד היום אין הסבר למותה של התרבות העברית והחלפתה במה שאפשר לקרוא - במידה רבה של חסד ורחמים - התרבות הישראלית. הישות העברית התחלפה במדינת ישראל. הפלמ"ח נבלע והתחסל בצה"ל, הקיבוצים פרפרו ומתו במרוצת השנים, האחריות ההדדית פינתה את מקומה לקפיטליזם חזירי".

אבל כאן אנו מקדימים את המאוחר, כי הכרך הראשון עוסק בילדותו ובנערותו של יזהר, עד לרגע שהפך לסופר, והחל לפרסם את סיפוריו הראשונים, בעיקר את "אפרים חוזר לאספסת". וקשה שלא להעריך את ניצה בן-ארי על עבודת הנמלים הבלתי נלאית שהיא עשתה. דומה שהיא עברה על כל מסמך, כל מכתב, כל אנקדוטה שהועלתה אי-פעם על שולחן משפחת סמילנסקי וסביבתו, וכמו כן אספה בכפית עדויות מהמקומות בהם שהה, בקרב תלמידים אותם הוא לימד, ושוחחה עם אנשים שפגש לאורך חייו המוקדמים. היא ליקטה את כל מה שהכרחי, אבל בעצם גם הרבה מעבר לכך.

אילן יוחסין זוהר

יש איזה אבסורד מותנה בכתיבה של ביוגרפיה, כי ברור שכל פרט מידע הוא לכאורה חיוני. מנגד, ישנו הקונפליקט לדעת מה באמת נחוץ כדי לחדד את הסוגיות המהותיות אליהן הספר חותר. לכן לא מעט ביוגרפיות מכילות מידע רב מדי, לעיתים מייגע, אבל כזה שמוכיח את רצינות העבודה. זה גם המקרה בחלק הראשון של "סיפור חיים" זה. בן-ארי מצבעת מיפוי מרשים של משפחת סמילנסקי, החל מדור הסבים, דרך הדודים ועד לדורו של יזהר.

היא מכניסה אותנו פנימה לתקופה מרתקת מבחינה היסטורית שלפני הקמת מדינת ישראל, תקופה שלפרקים בספרי ההיסטוריה של משרד החינוך תוארה בנוסטלגיה דידקטית כמן דור האבירים של ההתיישבות המוקדמת, למרות שלא היה בתקופה הזו כמעט שום דבר אבירי או נאצל. היה רק מאבק הישרדות קשה וכמעט בלתי אפשרי. יחד עם זאת, לעתים מובאים בספר יותר מדי "מידעים" הבאים להמחיש את המציאות המשפחתית והאישית. קשה לפסול אותם כמיותרים - אך הם עדיין מעוררים תמיהה על נחיצותם, אבל אולי אנו פשוט רגילים לדפוסים סיפוריים ותכליתיות תמידית.

יחד עם זאת, הבחירה של בן-ארי לא לספר סיפור בלבד, אלא לשזור אותו לתוך יצירתו של יזהר, שהופך את הקריאה בספר להרבה יותר עשירה, מחפה לא פעם על עודפות המידע שבטקסט. בהקדמה היא כותבת "כדי לנסות להכיל את יזהר בספר לא די בעובדות, יבשות או לא. המונוגרפיה, במקרה זה, מאפשרת לי לספק, לבד מהנתונים הביוגרפיים, גם מידה מסוימת של פרשנות". אז אולי זו לא בהכרח הפרשנות להחלטה זו או אחרת בחייו של יזהר, אלא דווקא הקורלציה המתמדת שהיא עושה בין חייו ליצירתו, והציטוטים הרבים שהיא מביאה מכתיבתו.

מי שקרא את יצירתו של יזהר בוודאי מכיר את אותה התחושה שעוברת בגוף, ברגע ששפתו הייחודית דוהרת דרך קולטני המוח. איזו התרוממות נפש זו לקרוא בספריו, או כפי שנכתב בספר: "חדוות הנפש המתפעלת". אך לצורך העניין, האם הלגימות המעטות הללו יצליחו לייצר דור חדש של קוראי ס. יזהר היא שאלה שעדיף להותירה פתוחה.

קסם מינורי של תקופה

הסיפור והעובדות עצמן למעשה "מוכפפים" לטובת מטרה גדולה יותר, לדבריה כדי לפענח את הצופן בין האיש לסופר, אך לטעמי (כנראה בגלל קריאה יתרה ברשימותיו של אמנון נבות, במיוחד בכל הנוגע לברנר והקורלציה בין כתביו למה שכתבו אודותיו) באמת מה שחשוב כאן הוא קודם כל יצירתו. בחלק הראשון של הסיפור הביוגרפי של יזהר אין למעשה דרמות גדולות וסנסציוניות, אם כי בהחלט יש דרמות קטנות והכרחיות, ואולי דווקא בגלל העובדה הזו, יש בסיפור חייו עד הפיכתו לסופר ידוע, סוג של קסם מינורי, מעין סיפור של כל-אחד, כמובן בנסיבות התקופה והמקום.

ראויים לציון בהחלט הם דמויותיהם של אביו זאב, "האיכר שלא הוגשם" -

דמות שחודרת ללב באופן מיידי, וכן דמותו של ידידיה חבקין, חברו ההומוסקסואל שכתב מכתב לתומאס מאן, ואף נענה.

והנה אני מגיע לעיקר" בן ארי משרטטת בין התחנות הביוגרפיות וההתפתחות הנפשית, והקורלציה ליצירותיו, גם את המרחב הספרותי של יזהר, את החיבור המיוחד שלו לסופרים צרפתיים כמו ין קריסטוף ורומן רולן, את המתח האינהרנטי בין החיים והתרבות בארץ ישראל, לבין כל מה שקורה "שם". בעיקר את הסקרנות התרבותית האדירה ל"שם".

לכן הכרך הראשון של המונוגרפיה הוא הכרחי וחשוב, למרות שבמובן מסוים הוא בעצם ההכנה והעוגן המושלם לכרך השני שיבוא אחריו, ששם חייו עצמם ייקחו לאן שייקחו. והם אכן לקחו, כאמור, אפילו לכנסת, אבל בעיקר אל עבר יצירתו שהלכה והתעצמה עד שהגיעה לשיאה ב"ימי צקלג".

"ס. יזהר, סיפור חיים - כרך ראשון". מאת ניצה בן-ארי, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 468 עמ'.