מריצים אחורה לאוסקר: "נברסקה"
על פי הבמאי אלכסנדר פיין, עיר הולדתו אומהה, שבמדינת נברסקה, היא צומת דרכים מרכזי בארצות הברית, או לפחות בקריירה הקולנועית שלו. האם הוא יצליח לשכנע את האקדמיה האמריקנית כי סרטו החדש ראוי לפרס הגדול?
במאי: אלכסנדר פיין.
שחקנים: ברוס דרן, וויל פורטה, ג'ון סקוויב, בוב אודנקירק, סטייסי קיץ'.
מפיקים: אלברט ברגר ורון ירשה.
תסריט: בוב נלסון.
מוזיקה: מארק אורטון.
צלם: פדון פאפאמייקל.
עורך: קווין טנט.
מועמד לשישה פרסים: הסרט הטוב ביותר, במאי, שחקן ראשי, שחקנית משנה, צלם ותסריט מקורי.
תקציר העלילה, כפי שאנחנו מבינים אותה
ערב משחק הסופרבול האחרון בין דנבר ברונקוס לסיאטל סיהוקס, התכנסו כמה חברות עסקיות בעיר אומהה כדי לאחד כוחות בקמפיין צדקה מקורי במיוחד: ראשיהן הכריזו כי יתרמו כ-1,500 דולר בכל פעם בה יצעק הקווטרבק פייטון מאנינג: "אומהה!". כן, כוכבה הנערץ של דנבר נוהג לקרוא בשם העיר הגדולה במדינת נברסקה פעמים רבות במהלך משחק. זהו קוד שאמור לסמן לחבריו על תרגיל כלשהו. מה רבה האכזבה שדווקא במשחק הגדול, כשעיני אמריקה כולה נשואות אליו, האוזניים קלטו "אומהה" רק פעמיים. הסכום שנגרף בסופו של יום: 3,000 דולר.
עוד במדור מריצים אחורה לאוסקר :
ובכן, בסופרבול של הקולנוע האמריקני - הלא הוא האוסקר - מייצג את אומהה ומדינת נברסקה כולה, בנה הנאמן של העיר: הבמאי אלכסנדר פיין. לפי הקולנוען האהוב, אומהה היא סוג של נקודת ציון מיוחדת על גבי מפת ארצות הברית - כמו ניו יורק, לוס אנג'לס ושיקגו. אולי אפילו כמו רומא, שכן ברבים מסרטיו כל הדרכים מובילות אליה וממנה. צומת ראשי.
ב"בחירות" (1999) אומהה היא מרכז ההתרחשות והגיבורים עוזבים אותה בדרך לחוף המזרחי. ב"בנוגע לשמידט" (2002), ג'ק ניקולסון הוא גמלאי מאומהה שיוצא למסע בעקבות בתו המרוחקת שהשתקעה בדנבר שבקולורדו (עשור לפני שמאנינג הגיע העירה). אחרי שנשאר בגבולות קליפורניה ("דרכים צדדיות" מ-2004) והוואיי ("היורשים", 2011), הוא חוזר לשכונה שלו ב"נברסקה". הפעם היעד אינו אומהה, אלא לינקולן, בירת המדינה הסמוכה לכרך המקומי.
אם הזמן והתקציבים היו מאפשרים לו, ככל הנראה פיין בן ה-53 היה מנסה לרשת את ארצות הברית כולה, על כל מדינותיה, ומקדיש לכל אחת מהן סרט - כשאומהה נמצאת שם איפשהו בדרך. אבל זה כבר לא יקרה, בטח לא בקצב היצירה האיטי משהו של הבמאי והתסריטאי שיצר רק שישה סרטים מאז הבכורה שלו "האזרחית רות" ב-1996 (שצולם, ניחשתם נכון... באומהה, וגם במדינת איווה).
מה שמסייע לו לכסות את 3.7 מיליון הקילומטרים הרבועים של אמריקה, הוא שסרטיו הם סרטי מסע. וכך גם במקרה של "נברסקה", המלווה את מסעו של וודי גרנט (בגילומו של דרן), קשיש עם סימנים ראשונים של דמנציה, אשר יוצא ממקום מושבו בעיירה בילינגס שבמונטנה אל לינקולן כדי לאסוף פרס מופרך בסך מיליון דולר. הוא מתחיל את המסע בצעידה רגלית, אולם כשבנו דיוויד (פורטה) נעתר להפצרותיו ונדנודיו, השניים מתניעים ויוצאים לדרך.
הגיבורים והבמאי מסמנים וי על מונטנה, וויומינג ודרום דקוטה בדרך לנברסקה, שם הם עוצרים לסוף שבוע בהות'ורן - עיירת הולדתו של וודי, אותה עזב מבלי להביט לאחור. בכך, המסע אל המרחבים,הופך גם למסע בזמן. וודי מסורבל המחשבה והתנועה ודיוויד טוב הלב והתמים משתקעים בבית קרוביהם. בהמשך מצטרפים אליהם גם אמא קייט הקוּטרית (סקוויב) והאח רוס (אודנקירק) - מה שמציף הרבה רגעים כואבים ומשעשעים מן העבר, רגע לפני שאלו מפנים את מקומם לשיטיון שמאיים לנכס לעצמו את תאי הזיכרון של וודי.
כמו בסרטיו הקודמים של פיין, ובראשם "היורשים" - שבו ג'ורג' קלוני יוצא עם בנותיו כדי לפטור תסבוכת שנוגעת לצוואת מיליונים וחוזר עם אבהות משודרגת - גם הקומדיה החמוצה הזאת מתחילה במעין מסע עסקים, שהופך למעין טיול שורשים. המטרה המוצהרת שבגינה יוצאים לדרך היא רציונלית מובהקת, אבל מה שקורה עד שמגיעים ליעד הוא קרבה אמוציונלית, סודות שנחשפים ולכידות משפחתית. כך הקפיטליזם האמריקני מפרה את ערכי המשפחה של המעורבים בו. המסלול פתלתל וזאבים אורבים בשוליו, אבל גם אם לא קיבלת גמול כספי, סביר להניח שתצא עם נחמה כלשהי.
מה למדנו?
טיול שורשים לא נועד כדי לשחזר זכרונות ישנים, אלא כדי לייצר חדשים.
למה יצליח?
האקדמיה האמריקנית לקולנוע לא יכולה להישאר אדישה ליוצר אמריקני כל כך, שמוציא את האף שלו מהמטרופולינים הגדולים של ניו יורק והוליווד אל אזורי הספר של ארצות הברית - מקומות אפורים כמו הסרט עצמו, שצולם בשחור-לבן. בעזרת הומור יבשושי, אירוני ועמוס ניואנסים, פיין מצליח להוציא מהגיבורים המקומיים שלו את רוח האמריקנה הטבעית, התמימה. כך זכה פעמיים באוסקר על תסריטיו ("דרכים צדדיות" ו"היורשים").
למה ייכשל?
הוא לא הצליח לזכות בפרס הגדול עם "היורשים", שנחשב למועמד מוביל לזכייה באוסקר לפני שנתיים, והפסיד ל"הארטיסט", אז למה שהוא יצליח עכשיו? הרי הסרט עצמו לא ממש שונה. והתסריט שכתב נלסון נותר נאמן למוטיבים השגרתיים של פיין. אפילו הצילום השחור-לבן לא יצליח לשכנע אותנו או את חברי האקדמיה אחרת.
הימור
מועמדותו של ברוס דרן הוותיק לפרס השחקן תישקל ואולי גם התסריט. אבל כמו מאנינג והדנבר ברונקוס שלו על מגרש הפוטבול, גם פיין ו"נברסקה" שלו צפויים להפסיד בקרב על הפסלון, ולא משנה כמה "אומהה", "אומהה", "אומהה" יזרקו לחלל האוויר.
