מריצים אחורה לאוסקר: "היא"
חואקין פיניקס מבלה סרט שלם בשיחות כנות ומרגשות עם סקרלט ג'והנסון, שהיא בעצם מערכת הפעלה, שהיא בעצם הד שלו עצמו. האם ל"היא" של ספייק ג'ונז יש סיכוי להפוך להפתעה הגדולה של טקס האוסקר?
במאי: ספייק ג'ונז.
שחקנים: חואקין פיניקס, סקרלט ג'והנסון (בקולה), רוני מארה, איימי אדמס, כריס פראט, אוליביה וויילד, ביל האדר (בקולו), קריסטן וויג (בקולה) וספייק ג'ונז (בקולו).
מפיקים: מייגן אליסון, וינסנט לנדיי וספייק ג'ונז.
תסריט: ספייק ג'ונז.
מוזיקה: ארקייד פייר וקארן או.
צלם: הויטה ואן הויטמה.
עורכים: ג'ף ביוקנן ואריק צומברונן.
מועמד לחמישה פרסים: הסרט הטוב ביותר, תסריט מקורי, תפאורה, הפסקול, השיר.
תקציר העלילה, כפי שאנחנו מבינים אותה
לפני שלוש שנים יצר הבמאי הספרדי רודריגו קורטס נס קולנועי. סרטו "Buried" כלל שחקן בודד (ריאן ריינולדס) שמילא את כל הפריימים של המותחן הקלאוסטרופובי בתפקיד אדם שכלוא בארון קבורה. באמצעות טלפון סלולרי הוא מצליח לתקשר עם העולם וגם איתנו הצופים המרותקים ומצטמררים לאורך שעה וחצי מותחות. והנה, השנה נכונה לנו הדרמה הבריטית "Locke" של סטיבן נייט, בה הגיבור (טום הארדי) נמצא לבדו במכונית ומנהל שיחות עם בני משפחתו, חברים ובוסים מתוחים - באמצעות הדיבורית כמובן. במובן מסוים, "היא" של ספייק ג'ונז הוא גרסה מתקדמת יותר. דור 6, נקרא לזה?
עוד במדור מריצים אחורה לאוסקר :
- 12 שנים של עבדות
- כוח משיכה
- חלום אמריקני
- נברסקה
- קפטן פיליפס
- מועדון הלקוחות של דאלאס
- פילומנה
- הזאב מוול סטריט
הטכנולוגיה הרחיבה את האפשרויות שלנו בני האנוש לתקשר עם אנשים אחרים בכל מקום ובכל זמן. אולם על פי ג'ונז (או אדם שפיגלמן, בשמו המקורי), היא משפיעה בעיקר על התקשורת שלנו עם עצמנו - כל אדם עם המודע והתת מודע שלו. ובעולם קר של ניכור, גם זה משהו - במיוחד אם אתה בודד. במרחב הווירטואלי חסר הגבולות שפותחות בפנינו ענקיות התוכנה, "היא" ו"הוא" ו"אני" יכולים להיות הדים של אותה יישות. במקרה שלנו, השם שלה הוא תאודור, גיבור הדרמה העתידנית, בגילומו של חואקין פיניקס.
תאודור הוא גבר בלוס אנג'לס של העתיד הקרוב מאוד. הוא עובד מצטיין במשרד המתמחה בניסוח מכתבים. מכתבי אהבה, אגרות ברכה ומסרי ניחומים - הכל הולך בעסק הזה, ותאודור משקיע משאבים רבים מעולמו הרגשי במילים והמשפטים שהוא מעצב עבור אחרים. כשהוא מסיים את עבודתו, הוא שב לביתו הריק, וחולם על אשתו לשעבר קת'רין (רוני מארה), ממנה נפרד בעצב רב. כך היא אמנם נעדרת מהמרחב הפיזי שלו, אך דמותה ממלאת עדיין את החלל בראשו, ובלבו.
אבל אז צצה בחייו ובחיי המונים ברחבי ארצות הברית, מערכת הפעלה ביתית חדשה. מלבד לדאוג לתחזוקת הבית, ושירותים שונים ומשונים, ה-OS החדשה מצויידת באינטליגנציה מלאכותית שהיא גם אינטליגנציה רגשית. לא עוד רובוטים ממושמעים, העומדים לפקודת בעליהם, אלא יישות דיגיטלית גמישה, סקרנית, שמתאימה עצמה למשתמש ומגיבה אליו. מערכת היחסים עם מערכת ההפעלה תשנה את חייו הגלמודיים של תאודור. פתאום יש לו עם מי לדבר, לדבר באמת ובכנות, לשפוך את הלב. וסמנת'ה - כך "היא" קוראת לעצמה - מתעניינת ומגיבה, ועוד בקולה החם של סקרלט ג'והנסון.
בניגוד לסרטים שהוזכרו בהתחלה, ב"היא" נוכחים גם אנשים בשר ודם על המסך ובדמותם של איימי אדמס, אוליביה וויילד ואחרים, אולם זוהי היישות הדיגיטלית הבלתי נראית שמניעה את העלילה. היא סובבת את תאודור, והוא סובב אותה. הקשר בין השניים הולך ומתהדק, עד שנראה כי האינטימיות ביניהם חודרת כבר למחוזות הפנטסטיים של הרומנטיקה - בלי משיכה פיזית, אבל עם המון חמלה, כנות והבנה. אלא שסמנת'ה היא סדרה של ביטים בינאריים. תוכנה. נטולת קיום ממשי.
אם נשחק לרגע את תפקיד מנתח המערכות, נגלה שסמנת'ה מסוגלת לעבד מידע יבש ללא בעיה, אך את הפן הרגשי היא קולטת מהשיחות עם תאודור, ומהתבוננות מהצד בהתנהגותו. בעצם היא מאמצת תכונות אופי ותובנות אליהן היא נחשפת מתוך האינטראקציה עם הבוס האנושי שלה. אם נשחק לרגע את תפקיד הפסיכולוג, נגלה שכשתאודור משוחח איתה, הוא משוחח עם בבואה של עצמו. זהו שיח אקזיסטנציאליסטי מזוקק בין אני ל"היא", בין אני לאני.
אפשר לראות במערכת היחסים המוזרה שנוצרת בין תאודור לסמנת'ה כהפרעת נפש מהזן של פיצול האישיות, ויתכן שזו הסיבה שפיניקס הפסיכוטי משתלב
היטב בדמות שלו. תוכנת המחשב שאיתו היא ממש כמו החברה הדמיונית - בלתי נראית, אך בעלת קול. היא בעצם מעין ויברטור אמוציונלי, אמצעי טכנולוגי שמגרה את העולם הרגשי של המשתמשים. הגירוי אולי חיצוני, אבל התחושה באה מבפנים, וכך גם התגובה לה.
אם אתה בודד, יישות דיגיטלית כמו סמנת'ה יכולה לעשות פלאים. אם אין לך עם מי לדבר, היא לפחות תעזור לך לדבר עם עצמך - יש הרבה מה להגיד בשיח הזה. ואז תמיד אפשר גם לעצום עיניים, ולדמיין. להלביש עליה גוף מושלם ופנים יפהפיות. אלו של סקרלט ג'והנסון, למשל.
מה למדנו?
עזבו אתכם משיחות בלתי פוסקות עם אלוהים. בקרוב מערכת ההפעלה תחליף אותו.
למה יצליח?
לוס אנג'לס העתידנית נראית כל כך קרובה, במיוחד בסביבת האולפנים של הוליווד. הטכנולוגיה מעצבת התודעה כבר כאן, והדיה יהיו יותר ויותר משמעותיים בקרוב ויגלשו אל צג הסלולר, מסך הקולנוע וגם ישירות למוחות שלנו. ג'ונז בונה את העולם הזה, שלא נראה מופרך מדי גם היום. בכך הוא מקדים את זמנו, ובוחרי האקדמיה בוודאי מעריכים זאת, וגם את הצביטה בלב שסיפק להם.
למה ייכשל?
שחקן ראשי שחולק התלבטויות קיומיות עם מערכת הפעלה, שבעצם מתווכת בינו לבין עצמו? לסרט שכזה יש מקום אולי בפסטיבל קאן, אצל האירופאים חובבי הארט-האוס, הפילוסופיה והפטפטת הבלתי פוסקת. הסבלנות של האמריקנים לא תעמוד בזה. בכל זאת מדובר בהוליווד - אומת הנו-בולשיט, וקולנוע שמבוסס יותר על קול, ופחות על תנועה, לא יכול לנצח פה. בשביל זה ישנן הקטגוריות המוזיקליות, ובחזית זו סיכויי ארקייד פייר וקארן או לזכות על הפסקול והשיר גבוהים יותר.
הימור
על הנייר, התסריט של ג'ונז נראה טוב, והוא מועמד מוביל לאוסקר. הסרט שמבוסס עליו ממש לא.
