אלי זוהר ניב מציגה: 10 העצות הכי טובות שלי

יקרות ויקרים שלי, כל כולי מרוגשת: זהו מאמר ה-100 שלי ב-ynet! ה-מ-ו-ן נושאים עברו תחת ידי ב-100 המאמרים האחרונים, נושאים שונים ומגוונים, שאת כולם אספתי תוך כדי המפגשים שלי עם הורים כמוכם, בקליניקה, בהרצאות, בסדנאות, ובפורום, מפגשים עם הורים טובים הרוצים לדעת ולהבין יותר, ולהיות נכונים יותר לעצמם ולילדיהם.

לכבוד חגיגות ה-100 החלטתי לרכז 10 עצות מהטובות והחשובות ביותר שנתתי כאן במדור, במהלך שלוש השנים (כמעט) שהוא קיים, שהן בעצם חלק מ"עשרת הדברות" שלי, ובלעדיהן אי אפשר. לא קל לבחור, ובכל זאת... קבלו אותן.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

הוא לא רוצה להמשיך בחוג: להכריח או לא?

את רוצה שהוא יהיה אבא מעורב? תשחררי

הילדים של פעם באמת היו יותר מחונכים?

חדר לבד או ביחד: מה עדיף לילדים?

1. להבין שאנחנו האורים והתומים, לטוב ולרע

עבור ילדינו אנחנו האנשים הכי-הכי חשובים ומשמעותיים, בהפרש ניכר מכל מי שבא אחרינו. בתור שכאלו לכל מה שאנחנו אומרים ועושים יש משמעות גדולה. מבחינתם זו האמת האולטימטיבית. נקודה. הם עוקבים אחרינו ו"מעתיקים" אותנו (גם בהתנהגויות הפחות "מנצנצות" שלנו - כשאנחנו לא אותנטיים, ממהרים לכעוס, אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר...) , ומגבשים תוך כדי דפוסי התנהגות ותפיסת עולם. וזו חתיכת אחריות.

אפשר לראות בכך "תיק" כבד ומעמיס, ואפשר גם אחרת - להתייחס לזה כאל הזדמנות פז, למשל. הזדמנות לבדוק מחדש את ההתנהלות שלנו בחיים, הבחירות שאנחנו עושים, האחריות שאנחנו לוקחים, ההתנהגות שלנו. לעשות "בדק בית" מחודש, ומה שלא מתאים לנו להעביר לדור הבא, קדימה - לפח. גם אנחנו לא צריכים את זה. בכל רגע יש לנו את הזכות לבחור מה אנחנו רוצים להכניס הביתה ומי אנחנו רוצים להיות. בידנו הדבר, ותודה לילדינו שהביאונו עד הלום.

2. תמיד לבוא בטוב

לכבד. בלי זה אי אפשר. זהו כלל בסיס לכל מערכת יחסים. כמו שאנחנו רוצים שיכבדו אותנו, כך גם הילדים שלנו. ברור.

אלא שאנחנו לא פעם מתבלבלים. הם הברור מאליו, המקום הבטוח שלנו (בטח כשהם צעירים), כל כך תלויים בנו, מעריצים אותנו. ואנחנו נופלים בקלות: מדברים אליהם בלשון מעליבה, בטון פוגעני, מבקרים, שופטים, מזלזלים, אפילו משפילים. מרשים לעצמנו לאיים עליהם, להעניש, לפגוע בהם במקומות רגישים, מנצלים את העליונות שלנו עליהם, לא פעם מבלי שבכלל נשים לב. אז שימו לב. תרתי משמע. יחסים טובים אפשר לבנות רק על בסיס של כבוד הדדי. רק על קרקע כזו ניתן להצמיח גן פורח.

3. מה חשוב לכם באמת?

להסתכל על החיים בפרספקטיבה רחבה. כהורים אנחנו נדרשים לקחת החלטות על בסיס יומי. מה יומי? שעתי! המון החלטות, שחלקן מורכבות ומבלבלות ומייצרות בנו מבוכה גדולה וחוסר אונים: מה נכון, לעזאזל?

ועם כל הרצון הטוב, הדבר הזה, ה"נכון", לא תמיד נגיש לנו. בטח לא כשמדובר בילדינו, האוצרות שלנו, ובתפקיד חיינו, ההורות. אז איך באמת נדע? הנה כך: דמיינו שאתם עולים למקום גבוה ממנו אפשר לראות את התמונה כולה: אתכם, את ילדיכם, את החיים, הצרכים המתנגשים - ממש כמו משה על הר סיני. התבוננו משם על מה שקורה ובדקו שוב: מה מתאים לכם, מה חשוב יותר, על מה ניתן לוותר, וגם לאן אתם רוצים להגיע. מהי מטרת העל שלכם. המרחק הזה יעזור לכם גם להיות קצת פחות מושפעים מהסביבה: הבכי של הילדים, ההערות של סבתא וסבא, העצות של האנשים הטובים מסביב, ויקרב אתכם אל עצמכם. עכשיו יהיה לכם קל יותר לקבל החלטה.

4. לשלוט בקצב החיים בבית שלנו

אנחנו חיים בעידן שטס אלפיים קמ"ש על הכביש המהיר, מבלי לעצור לדקה. כל רגע נולדת המצאה חדשה, הזמן מתקצר לנו, אנחנו חיים בשפע לא הגיוני והילדים שלנו כבר לא מתרגשים מכלום. את העולם לא נוכל לשנות, יחד עם זאת אנו בהחלט יכולים להחליט מה להכניס לחיינו ומה לא. אז לגמרי לא חייבים לקנות משהו בכל פעם שיוצאים מהבית, כל גאדג'ט חדש שיוצא לשוק, וגם לא מתנות יקרות וחסרות פרופורציה. במקום זה השקיעו זמן בילוי עם הילדים, ושלבו בו עיסוקים שלא קשורים למסכים, כאלה שצריך לחכות קצת עד שרואים תוצאות: פיסול, ציור, פאזלים, גינון, נגרות, בישול, אפיה.

שאלו את עצמכם מה אתם אוהבים לעשות - ועשו זאת עם הילדים. ההתלהבות שלכם תדביק גם אותם. גם יציאה לאחו תעשה את העבודה. באמצע השבוע לטבע הקרוב למקום מגוריכם (גם אם מדובר בגינה קטנה), ובשבתות לטיולים מרוחקים יותר המשלבים הליכה ברגל, מדורה, ואפילו שינה באוהל. לצאת מהקופסה (הדוהרת) תרתי משמע.

5. להאמין, להתפעל, לאהוב

שלושת אבות מזון שבלעדיהם אי אפשר. זו ה-מתנה שהורים יכולים לתת לילדיהם. להאמין בהם, ביכולות שלהם, בייחוד שלהם, בחוסן הפנימי שלהם, לסמוך עליהם שיפלו ויקומו וימצאו את הכוח בתוכם שיניע אותם הלאה, שימצאו את התשובות הנכונות עבורם, את השביל שלהם בחיים. לחפש הזדמנויות אמיתיות להתפעל מהם, ויש כל כך הרבה כאלה: האנרגיות האינסופיות, הסקרנות והחקרנות, החכמה, השנינות, היצירתיות, המתיקות, הפתיחות, התמימות, היופי הפנימי והחיצוני. ולאהוב אותם. על מי ומה שהם, על הזכות שניתנה לנו לגדל אותם ולגדול במחיצתם. זכרו שהם לומדים מי הם דרך העיניים של הוריהם. וזה בהחלט מחייב.

6. שחררו את ילדיכם ואת עצמכם

זו חתיכת משימת חיים. שחררו אותם מדאגת יתר כובלת, מהפחד להתנסות, מלטעות, ליפול על הטוסיק, להיפגע. תנו להם להתאמן ולחוות, לגדול ולהתחזק. אף אחד לא לומד את כל זה מקריאה בספרי הדרכה. החיים הם בהחלט לא רצף של הצלחות, ובכל מקרה, מכישלון לומדים הרבה יותר.

שחררו גם את עצמכם מפנטזיית ההורים המושלמים - זה רק כובל ומתסכל. שתפו בחולשות ובקשיים, הודו בטעויות, בקשו סליחה כשצריך. הילדים שלכם רוצים הורים שהם גם בני אדם.

ותנו להם להשתחרר ולהתרחק מכם. לאט לאט, צעד אחר צעד, אפשרו להם להסתדר בכוחות עצמם, לפלס את דרכם. שחררו עוד ועוד חוט, כל פעם עוד קצת, והביטו בהנאה איך הם נוסקים מעלה-מעלה, גבוה וגבוה. אל דאגה - עדיין יש לכם ביד קצה של חוט.

7. דברו עם הילדים שלכם

אבל ממש. שיחה אמיתית, כזו ששני הצדדים לוקחים בה חלק ומביעים את עצמם. ותרו על הנאום המקיף וחוצב הלהבות, כמו גם על העצות הטובות שלכם, ובואו עם המון אמפטיה ורצון להקשיב להם באמת: לשמוע מה יש להם לומר, איך הם מרגישים, מה מפריע להם, מה יושב להם על הלב. פנו להם מרחב (במילים אחרות - דברו קצר), תנו להם להרגיש שהם מעניינים אתכם וחשובים לכם והתייעצו איתם לגבי פתרונות אפשריים. כל פתרון שלהם יהיה טוב יותר משלכם, מעצם זה שהם הביאו אותו. שתפו אותם בעולמכם וברגשותיכם (בהתאם לגיל כמובן), תנו להם תחושה שהם שותפים על-אמת בשיחה הזאת. כשזה יקרה, הם יהיו אלה שיבואו לדבר איתכם!

8. הם צריכים לפעמים להיות גם ילדים רעים

לעשות את מה שאסור, להתווכח, להשתולל, להתעקש - כי הם קודם כל ילדים. ובתור שכאלה הם אימפולסיביים, בעלי רצונות רבים ועוצמתיים ובודקי גבולות. זה חלק מהקסם שלהם. וגם, נדמה לי, לא היינו רוצים לגדל ילדים צייתנים שאין להם דעה משל עצמם, יס-מנים שכאלה, נכון?

קודם כל חשוב להבין שבדרך זו הם בודקים את גבולות הכוח שלהם, ומה עוד הם יכולים לעשות על מנת להשפיע על הסביבה כך שדעתם תתקבל. זו יכולת חשובה לחיים. מעבר לכך, אי אפשר להיות כל הזמן טובים ונכונים. מה הם יעשו עם כל החלקים הפחות ייצוגיים שלהם? איפה ומתי יתנו להם ביטוי? גם לנו (אפילו לנו!) מתחשק לפעמים לעשות דברים שברור לנו שהם לא טובים וראויים. המשימה שלכם בכך היא לשרטט גבולות גזרה ברורים בין מותר לאסור, כשבתוך המותר השאירו מקום גם לדחפים וצרכים טבעיים כגון אלה, ואפשרו אותם. ילדיכם יודו לכם על כך, ובאופן מפתיע - יתנהגו טוב יותר לכשיתבקשו.

9. גם היכולות שלנו מוגבלות

כמה היינו רוצים לפעמים להיות סופר-הורים, מעין גיבורי-על? לדעת תמיד מה קורה לילדים שלנו, מתי הם צריכים אותנו, להגיע אליהם כהרף עין ולהסיר כל מכשול בדרך, להציל אותם מקשיים מזדמנים, מילדים מציקים, מטעויות שהם עושים. כמה היינו רוצים להיות האדם הנכון במקום ובזמן הנכון, זה שיודע את התשובות ומגיב בחכמה ואיפוק, אומר דברים של טעם ותמיד מצליח לחולל את הקסם ולתקן את המעוות. ההורה האולטימטיבי!

אלא שלא כך קורה, מה לעשות. לא תמיד נוכל להיות שם כשהם צריכים אותנו, לא תמיד נוכל לשנות ולתקן, לא תמיד נוכל לשלוט במציאות ובמה שהיא מביאה ואפילו לא במה שקשור ישירות אלינו. גם אנחנו קודם כל בני אדם וככאלה - ממש לא מושלמים. אז בואו נשחרר את עצמנו מהרף הבלתי אפשרי הזה, ונשתדל לעשות את הכי טוב שאפשר. זה המון. וכשלא, נלמד להיות סלחניים גם לעצמנו. אלו החיים.

10. לא לשכוח ליהנות!

בתוך ים המטלות הבלתי נגמרות, בעודנו כל כך אחראיים ועסוקים, ההורות יכולה להפוך בקלות למונוטונית, משמימה ומכבידה.

אני מזמינה אתכם לפנות מקום להנאה בהורות שלכם. הפכו את המטלות היום-יומיות השגרתיות ביותר כמו מקלחת, ארוחת ערב, צחצוח שיניים, בחירת בגדים, נסיעה לגן ולבית ספר - לרגעים של כיף. פנו לזה יותר זמן, התבוננו בילדים שלכם ונסו לחוות את החוויה דרך העיניים שלהם כשהם מגלים את העולם ואת כישוריהם המתפתחים. עצרו לרגע את העשייה החינוכית, גייסו יצירתיות, המציאו משחקים, שירים, דקלומים, השתוללו איתם, השתטו... תיהנו. כולכם. הרבה יותר. באחריות.

תודה על שאתם הולכים איתי בדרך, מגיבים לדברים שאני כותבת, משתפים אותי בהורות שלכם, מתייעצים, נותנים לי רעיונות לעוד מאמרים וכוח להמשיך הלאה. בלעדיכם זה לא היה קורה.

שלכם באהבה,

אלי